על ציר רחוב ז'בוטינסקי שבין רמת גן לפתח תקווה יושבת פרדס כץ, החלקה הפחות חרדית של בני ברק, שהפכה בשנות ה-80 וה-90 לאחת מבירות הפשע של ישראל. קצת פחות מ-2,000 קילומטרים משם ממוקמת טרנסניסטריה רפובליקה השייכת למולדובה ולא מוכרת כמדינה עצמאית למרות האוטונומיה בתחומה. הבירה טירספול וסביבתה משמשות כקני צרעות של פושעים, בעיקר סיביריים. בפרדס כץ גדל ופעל בעשורים האחרונים העבריין הישראלי יוסי הררי, בפאתי טירספול נולד ב-1980 הפושע הסיבירי ניקולאי לילין. החוט המקשר בין שניהם הוא האוטוביוגרפיה שפרסמו לאחרונה הררי את "דרך המלך" ולילין את "חינוך סיבירי.
ניתן לחשוב שההבדלים בין פושע סיבירי לישראלי אינם גדולים במיוחד. בגדול, זה נכון גם הררי וגם לילין נולדו לתוך מציאות מזוויעה שהכתיבה להם דרך חיים נוקשה, ועבריין הוא הרי עבריין בכל מקום אבל כבר דרך שמות הספרים אנו מתוודעים להבדלים בתפיסה העצמית של השניים. לילין רואה את עצמו תוצר של חינוך של חממת הפשע בה גדל. את כל הארכי-פושעים הוא מגדיר כדודיו וסביו גם ללא קשר משפחתי ישיר, והם שהנחילו לו את ערכי האתיקה של הקהילה. גם הררי גדל במשפחה גדולה וצפופה, אולם הוא תמיד ראה את עצמו כאינדיבידואליסט הוא עושה, הוא קובע, הוא מכתיב את תנאי השטח ואוי לאיש שימרה את פיו. עניין של אגו, שהררי עצמו מודה שהנחה אותו וזרם ממנו בכמויות בצעירותו. בעוד המטרה של לילין הייתה לשרוד, הררי ביקש - יחד עם האפשרויות הקלות והלא-הגונות להתעשר - בעיקר לעשות לעצמו שם וליצור הרתעה. הוא לא מתבייש להודות בזה, הוא פשוט לא כל כך יורד לפרטים.
המלך עירום?
פה, במידת הרצון לחשוף, טמון ההבדל המרכזי בין "דרך המלך" ל"חינוך סיבירי". אף על פי שלטענתו זנח הררי את עולם הפשע, הוא נוקט לכל אורך הספר בגישה שהציבור תמיד היה חשדני כלפיה לא עשיתי, תפרו לי תיק, עשו הכל כדי להכניס אותי לכלא. לכל אורך הספר מתאר הררי את עלייתו ההדרגתית בסולם העולם התחתון בישראל, אבל לא מגלה אפילו קמצוץ מטכניקות הפעולה שלו (בעיקר משום שגם בעולם הפשע, קוסם טוב לא מגלה טריקים). את כל מה שיוחס לו הוא מכחיש ומסביר מדוע ישב על לא עוול בכפו, מפזר רמזים אך לא טורח לפרשם. כך בעמוד 28: "אני יושב באולם, מחכה שהשופטת תיכנס וחושב לעצמי איך טחנות הצדק לא טוחנות את האדם הנכון. איך נשפטתי על דבר שלא עשיתי ואיך לא נשפטתי על מה שכן עשיתי".
אז מה כן עשית? מלבד כמה פשעים מינוריים, אנחנו לא מקבלים תשובה. בעמוד 92 הוא מספר על עסקי הגבייה: "תשכחו ממה שראיתם בסרטים. לא שוברים ידיים ולא הופכים את הבית של מי שלא משלם". אוקיי, מקובל, אז איך בכל זאת מוציאים מאנשים את הכסף שהם חייבים? בשביל מה אנחנו קוראים אם לא כדי לדעת, ואם אכן פרשת מעולם הפשע, מדוע אכפת לך להגיד?
דווקא הראיון ב"עובדה", שאמור היה לקדם את הספר, הפריך לא מעט מהאמינות של הררי. הוא כותב כי המשטרה חשדה בו לחינם שהעביר מסרים לחייליו מהכלא, אולם כשנשאל בראיון האם אכן עשה זאת, הוא בעצם אומר שכן כשהוא משתמש באנלוגיה של המוסד שמפעיל אנשים בשלט רחוק. במיוחד מעניינת ההתייחסות שלו לרעייתו טלי. לאילנה דיין הוא משדר מה שבעיני המתבונן נראה כחוסר כבוד כלפי האישה: "אף פעם לא הייתי מאוהב, הייתי נטול רגשות. ההחלטה להתחתן לא נבעה מתוך רגש, זו הייתה החלטה של אחריות. התחתנתי עם טלי כי היא מתאימה לי לחיים. היא אף פעם לא שאלה מאיפה הכסף כי החוק הראשון הוא שלא שואלים שאלות". בספר, לעומת זאת, הוא סוגד לה, מכנה אותה "אהובה" ואומר כי "בלעדייך אני חצי בן אדם". לאביה הוא מצהיר כשהוא מבקש את ידה (עמוד 120): "אני אוהב אותה, ומהרגע שהכרתי אותה אמרתי לעצמי בלב שהיא תהיה אשתי".
עוד בוואלה!
הישרדות: סיביר
לילין, לעומת זאת, לא מתבייש להציג תמונה עקבית נטולת מסיכות. תפיסת העולם המעוותת שרכש מינקות הופכת את הפושע לטוב ואת השוטר שומר החוק לזד מהגיהינום, "יריקה של השטן". מבחינתו, הסביבה שבה גדל היא קהילה נורמטיבית לכל דבר. שימו לב לאוקסימורון (עמוד 122): "דודה קטיה ניהלה מקום קטן, מין מסעדה כזאת, וחיה עם בן זוג חדש, גבר ישר, פושע הגון שהתעסק בכל מני הברחות". בניגוד להררי, לילין מסגיר לא מעט סודות, כולל הטכניקות שלו לריסוק איברים וחיתוך גידי הברך, גניבות וקודי התנהגות בעולם הפשע הסיבירי. במקרה שלו, מדובר בבעיה קוסמית יותר מזו של הררי. זו לא כנופיית פרדס כץ נגד כנופיית רמת עמידר, אלא מאפיות לאומניות: הסיבירים נגד הגרוזינים, הארמנים נגד האוקראינים וכמובן, כולם נגד הרוסים השנואים. הוא מצייר תמונה רחבה שנותנת לנו להרגיש מהם חיי עליבות באמת וכיצד התגמול עבור הפשיעה הוא האפשרות להמשיך לנשום ולא היכולת לקנות מרצדס חדשה.
בשורה התחתונה, אצל הררי עדיין רב הנסתר על הגלוי ויש תחושה שהוא יכול היה להפוך את הספר שלו למעניין בהרבה לו רק היה מעז ומשתף במקום לשטוח אמת שהוא אולי מאמין בה אבל אחרים לא. את מה שצריך לדעת על עולם הפשע אנחנו מגלים, אם בכלל, בין השורות. לילין, לעומת זאת, חושף הכל, יורד לפרטים ומציג תמונה עגומה אך ברורה מחיי חברה שלכאורה רחוקה מאוד מאיתנו. "העט מכאיב הרבה יותר מאלות", כותב הררי, אולם דומה שהעט (או המקלדת) שבו נכתב "דרך המלך" לא מצליח לחדור את העור. הרומח שמתאר לילין, סכין קפיצי מקודש עם להב דק שהוא משאת נפשו של כל פושע סיבירי, ננעץ היטב בלב הקורא ופה טמון ההבדל. מסתבר שאם רוצים לדעת באמת איך נראה עולם הפשע, צריך להרחיק לטרנסניסטריה במקום לפזול לפרדס כץ.