בית התקליט עם פרוזומר

אני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל לספר על לארי הרד, הלא הוא מיסטר פינגרס. רבים מהטראקים שלו חשובים לי מאוד. "Never no more lonely" גורם לי לדמוע מרוב אושר; "Music take me up" גורם לי לרצות שיהיה לי גוף של אתלט בן 22 כדי שאוכל לרקוד כמו שהנפש שלי רוקדת; "A Path" הוא המנון שלי כבר כל כך הרבה שנים. הקומפילציה הזו מספקת סקירה טובה של השנים המוקדמות שלו וגם מעבירה מה שיקגו האוס היה במקור. Can You Feel It?

האלבום הזה היה תקליט האמביינט הראשון שבאמת נכנסתי אליו. זה מדהים לשמוע איך אינו מפרק יצירה קלאסית של פאצ'לבל למהות שלה.

הצליל הטהור של תחילת שנות התשעים, אלבום מעולה עם זרימה מצוינת, צלילים שישרדו כל עוד שהטכנו ישרוד ויגרמו לאנשים עם רגליים לרקוד.

האלבום הראשון שלי כילד – זה היה אלבום של סבתא שלי והוא הועבר אליי, כך שהבריחות הראשונות שלי למוזיקה היו אל העולם הקסום של מוצרט. מאחר שאני מאמין כיום שמוזיקה היא מופלאה באפשרות שלה לפרוץ גבולות ובערות ולקרב ולאחד אנשים, אני מניח ש Die Zauberflöte עיצב אותי.

אלבום דאב שהוא חובה, ואני חושב שהוא הראשון שקניתי כשהתחלתי להבחין איזו מוזיקה נפלאה היא רגאיי כשאתה רואה מעבר לבוב מארלי. האלבום הזה הוא דוגמא מצוינת לטכניקה של הדאב, איך שהיא מפשטת צלילים עד לליבה שלהם ומנסחת אותם מחדש לטראקים שמשתמשים רק במרכיבים הבסיסיים.

היום הוא האלבום הכי פחות אהוב עלי מאלו של ה-B-52's שיש לי, אבל זו היתה מתנת יום הולדת מאחותי, ובגיל 12 מתתי על זה. האלבום הזה הכניס אותי למוזיקה של ה-B-52's וגרם לי לגלות את העבודות המוקדמות שלהם כמו "Mesopotamia". כדאי לראות קליפים שלהם בהופעות חיות בתחילת דרכם. הם היו פשוט מדהימים.

אלבום מגוון מאוד של אחד המייסדים של הטכנו, וגם 25 שנה אחרי זה לא נשמע מיושן, כך שזו ממש קלאסיקה. " Starlight" הוא עדיין אחד הטראקים האהובים עלי.

אני חושב שהאלבום הזה הוא דוגמא טובה לסאונד האפל שהגדיר את האייטיז, במקביל לצד הצבעוני, הרעשני והמוחצן שלהם. "At Night", "Play For Today", "M - כל כך הרבה מהשירים באלבום הזה הרגישו בנקודת זמן מסוימת כאילו מישהו מדבר מהלב שלי. גם " Seventeen Seconds" הוא דוגמא נפלאה לאיך אלבום יכול באמת לעבוד, לחבר יחד קטעים ולספר איתם סיפור.

אילסה גולד היה הג'וקר של הטכנו בניינטיז והאלבום הזה לגמרי יורד על מה שהארדקור טכנו הפך להיות חוץ מסוון וואת', תרבות הרייבים ו-Sons Of Ilsa עצמם. זה פשוט קורע כמה טוב, מדויק ומצחיק הם ציירו את הטכנו של התקופה, עם הרבה אירוניה עצמית. מן הסתם, האלבום הפסיק להימכר במהירות בעיקר בגלל הקאברים שהפכו את סוון וואת' לרייבר מוקף זרגים – שמוק, אם אפשר לומר זאת כך.

אני חושב שזו היתה העבודה הטובה ביותר שמאסיב אטאק עשו. זה מרגיש כמו אוצר מילים מוזיקלי שהם המציאו (לצד " Dummy" של פורטיסהד), שמהווה חלק גדול מהמוזיקה שאנחנו שומעים היום. אלבום מלא חזון.