פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דו-קיום: על ההופעה של מארק לאנגן עם איזובל קמפבל בתל אביב

      הקהל הישראלי מוכה הביטולים קיבל מאיזובל קמפבל ומארק לאנגן הופעה טובה מאד וחשוב מכך - ערב אחד של נורמליות

      טיימינג טוב וקצת מזל הן שתי תכונות שכל הופעה צריכה ובוודאי תעשיית ייבוא ההופעות מחו"ל לישראל. אמש (שלישי), במועדון הבארבי בתל אביב, מארק לאנגן ואיזובל קמפבל נתנו הופעה מצוינת גם בגלל שהם שני מוזיקאים מעולים שבאופן נדיר לא רק סובלים זה את זה, אלא גם יוצרים ישות שלישית מרתקת וגם בגלל שסוף סוף, אלוהים התגלה כאחד שמחייך מדי פעם: ראשית, סערה אימתנית בת יומיים התחלפה ליום שמשי, שהפך בדיוק בזמן ללילה קריר שהולם את לחשושיהם החורפיים של השניים; שנית, קהל מאוכזב מביטול הרכבים כמו הטינדרסטיקס עט על מוצר איכותי לכשעצמו ושלישית, טוב בכל זאת – מדובר במארק לאנגן ואיזובל קמפבל, שאחרי שלושה אלבומים משותפים יודעים בדיוק איך הם רוצים וצריכים להישמע.

      הייחוד האמיתי של קמפבל ולאנגן כצמד הוא יותר משילוב הכישרון המוכח שכל אחד מביא איתו כנדוניה לברית הזו ובהופעה, הנסיבות האמנותיות שהביאו לחיבור מתבהרות עוד יותר, שכן השניים משמשים רוב הזמן כסולנים בלבד ודווקא קמפבל, המזוהה יותר כזמרת נטו מבין השניים, מבליחה לעתים בנגינת צ'לו סקסית למדי. ווקאלית, קמפבל משלימה היטב את גרון הוויסקי והסיגריות של לאנגן, מוזיקאי שכמעט 20 שנים משמש כסמל של גבריות מימי המערבונים.

      מאידך, שיתוף הפעולה עם קמפבל מוציא מלאנגן צד רך, כמעט נשי בקול שלו: במהלך ההופעה הוא לא מעט פעמים מוריד טון בכוונה מעוצמת השירה שלו ומיישר קו עם העדינות הטבעית של קמפבל. בשירים כמו "Salvation" או "Who Build The Road", הסינרגיה של השניים מתעלה על הפקות האולפן הלעתים תפלות שמאפיינות את אלבומיהם המשותפים והופכת את חווית ההאזנה להם לנעימה בהרבה.

      מארק לאנגן עם איזובל קמפבל (נמרוד סונדרס)
      הופעה שמשפרת את השירים המקוריים. לאנגן וקמפבל (צילום: נמרוד סונדרס)

      ההפתעה הנעימה הנוספת שהביא עמו המופע הזה היא להקת הליווי של לאנגן וקמפבל, שכללה שני גיטריסטים, בסיסט ומתופף, שהכניסו נפח בתבניות שירי הבלוז הבסיסיים למדי של לאנגן וקמפבל. למעשה, הלהקה הזו היא בדיוק מה שעשה את ההבדל בין הופעת הסולו המוזרה של לאנגן בעצמו לפני שנה בתל אביב - שם הוא לווה על ידי גיטריסט אקוסטי בודד, כשהקהל לא הבין לאן נעלמו שכבות שלמות משיריו של לאנגן כאמן סולו וכסולן הסקרימינג טריז.

      אמנם קשה להתגבר על העובדה שהקהל הישראלי צפה בלאנגן ארבע פעמים וטרם ראה אותו אוחז בגיטרה, אבל כשהוא מלווה בלהקה שלו ולעתים גם בקמפבל כצ'לנית וזמרת ליווי, קל יותר ליהנות מהשתיק הלאנגני שעלול להימאס אחרי ארבע פעמים בארבע שנים.

      גם לאנגן עצמו כנראה מרגיש כבר בבית ועלה שלב ביחסיו עם הקהל הישראלי: אם בהופעות של הטוויילייט סינגרז לפני ארבע שנים וחצי לאנגן בעיקר הפחיד את הקהל בפנים קפואות כמו המוות, הרי שעתה, ברגעים המתים בהם הלהקה מנגנת והוא וקמפבל צריכים להראות שהם נהנים, אפשר היה להבחין בתנועות ריקוד קלות שלו, או לפחות הדבר הקרוב ביותר שדומה לכך.

      מארק לאנגן עם איזובל קמפבל (נמרוד סונדרס)
      יש מצב שהוא חייך לפחות פעמיים, היא לעומת זאת נראתה קצת בהלם. לאנגן וקמפבל (צילום: נמרוד סונדרס)

      לקמפבל, לעומת זאת, לקח זמן לצאת מאיזשהו הלם לא ברור (או הזיה) בו שהתה כדי להפסיק ללחוש למיקרופון ולהתחיל באמת לשיר בקול המלאכי שלה, זה שמאז "Is It Wicked Not to Care" של בל וסבסטיאן מלווה את האינדי-פופ העולמי בציפייה ללחישה-צעקה הבאה שלה.

      בחצי השני של ההופעה, למעשה מרגע שביצעה את "To Hell And Back Again" המרגש, קמפבל השתחררה לגמרי ובתוספת המצוינת שלה ל-"Wedding Dress" של לאנגן, השיר שחתם את המופע, אפשר היה להבין את סוד האפיל הגדול שלה על קהל לא קטן ברחבי העולם.

      מארק לאנגן עם איזובל קמפבל (נמרוד סונדרס)
      ואז הגיעה השריקה. לאנגן וקמפבל (צילום: נמרוד סונדרס)

      היה משהו מאד מדויק בהופעה של לאנגן וקמפבל, מהאופן שבו הם בחרו לבצע את שירים והסדר שלהם (שילוב נבון ויפה בין שלושת האלבומים), דרך האיפוק ביחס לקהל ועד ההחלטה מתי לסיים את ההופעה, כשנדמה ועוד 20 דקות ממנה והקסם היה הופך לעיסה מדפרסת.

      למעשה, חוסר התזוזה של השניים מהתבנית של המופע הביא לכך שבפעמיים בהן קמפבל ליוותה את לאנגן בשריקה לא מתוחכמת במיוחד, הקהל הגיב במעט היסטריה, כאילו זוהי הבעת החום של האמן כלפיו, קורבן ה- "Toda Tel Aviv" שאמנים רגילים להעלות כאן לעולה כדי להתקרב לקהל.

      המראה הזה, מאות אנשים מריעים לשריקה, הוכיח שיותר משהקהל רצה מוזיקה טובה, הוא ביקש לעצמו ערב נורמלי שבו אמנים יסכימו להופיע בפניו והוא בתמורה יחבק אותם מכל הכיוונים. נורמליות, בקיצור.