עוף מכובס: על ספרו החדש של אלי עמיר

אלי עמיר יודע לכתוב אהבה. פגמים רבים יש ב"מה שנשאר", הרומן החמישי שלו: עלילות משנה שלא הולכות לשום מקום, דמויות שחלקן מעוצבות ברישול, התפתחות עלילתית שלא תמיד משכנעת. אבל במרכזו של הספר עומד סיפור אהבה כל-כך עז, מלא תשוקה ופוצע בכנות שלו, שקשה לא להיסחף אחריו.

את סיפור האהבה המדובר משחזר דניאל דרורי, איש עסקים ירושלמי מצליח שדמותו עומדת במרכז הספר, בעודו מאושפז בבית חולים בעקבות התקף לב שעבר. בהזדמנות זו הוא עורך חשבון נפש מתבקש לגבי חייו, שבמוקד שלהם עומד הרומן שלו עם אביגיל, דוקטורנטית לרפואת שיניים, אותה פגש בימי לימודיו באוניברסיטה, שלושים שנה לפני כן. לאביגיל הייתה מערכת יחסים מקבילה ו"רשמית" עם דובי הקיבוצניק יפה הבלורית, היא מבוגרת מדניאל בחמש שנים ואישיותה לא לגמרי יציבה, מה שהוביל למערכת יחסים שהיא רכבת הרים של סקס, אלימות ואובססיה.

קו העלילה הזה הוא מוקד הספר ונקודת החוזק שלו - הכתיבה של עמיר כאן היא נטולת רסן ונטולת מכובדות; המילים משניות לרגשות העזים שפורצים מבין השורות. כשקוראים את החלק הזה, מתקשים להאמין שכתב אותו סופר בן 70 פלוס, כי החיוניות היצרית שלו פשוט לא מתיישבת עם הגיל המכובד. הסתירה לכאורה בין הגיל של הכותב לבין התכנים של הספר מתיישבת היטב עם הנושא המרכזי שלו. עמיר מדבר על הפער שבין התכלות הגוף הפיזי, ההזדקנות הבלתי נמנעת, לבין הנשמה שלא מתבגרת ולא מתגברת על האכזבות והפספוסים של העבר, ועל הכמיהה הנצחית לאהבה.

שלל עלילות המשנה שעמיר טווה סביב העלילה המרכזית משכנעות פחות, ועוד פחות מכולן היא עלילת המסגרת, שעוסקת בהווי במחלקת הלב שבה מאושפז דניאל לאחר ההתקף. עמיר ממלא את המחלקה במגוון דמויות חולים שטוחות וחסרות משקל אמיתי, שמשמשות רוב הזמן כהשתקפויות לתהיותיו של הגיבור לגבי מהותה של האהבה. השטיחות של הדמויות לא משאירה לעמיר יותר מדי מרחב תמרון, הופכת את העלילה הזאת לעצם בגרון של הקורא וגורעת מאיכותו הכוללת של הספר.

עמיר מצליח יותר עם עלילה שעוסקת בחיי הנישואים האפרוריים של דניאל עם אשתו הנוכחית ניצה, אך גם במקרה הזה עיצוב דמות האישה נותר חד-מימדי וסתום במידה רבה. מה שכן, הדמות מאפשרת לעמיר להכניס לתוך הספר כמה הערות מעניינות ולא צפויות על המאבק החברתי של המזרחים בישראל. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחבר של "תרנגול כפרות" - אולי היצירה הקאנונית ביותר על קליטתם של עולי המזרח והמזוהה ביותר עם עמיר.

ואם ב"תרנגול כפרות" עסקינן, מרתק לראות שגם כשעמיר כותב דמות ראשית אשכנזית לעילא, בכל זאת מחלחלת פנימה תחושת האאוטסיידר, המביט על החברה שסביבו במבט ביקורתי מהצד, מנסה להתחבר אליה אבל מתקשה למצוא את עצמו בתוכה, באופן שמזכיר יותר מפעם אחת את נער המעברה נורי.

בסופו של דבר, "מה שנשאר" הוא ספר נטול אחידות ואיזון פנימי בין עלילותיו, ועל כן הוא מתקשה להמריא באמת. מצד שני, עמיר הוא סופר רגיש שכותב מהבטן וכתוצאה מכך הספר מהנה כמעט לכל אורכו. לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה.