קופסת השימורים הסינית

בתיבת הדואר חיים מוצא מכתב מחברת האבטחה. מסתבר שהוא אחד הלקוחות הכי יציבים שלהם. מעולם לא איחר בתשלום. בזכות היותו לקוח מצטיין החברה מעניקה לו שי. לוח שנה, שבו על כל חודש כתובה שיטה אחרת לפרוץ לביתך.

במרץ, למשל, מורידים את הברגים שמחזיקים את המנעול והידית. באפריל גונבים לך את המפתח ומשכפלים אותו. באוקטובר זוחלים מבעד לתריסים של המרפסת, בנובמבר מפזרים גז מרדים דרך הברז במטבח, בדצמבר רוצחים אותך בשקט ובהומניות, מאמצים את הזהות שלך ועוברים לגור בדירה במקומך.

המשותף בין חודשי השנה, שחברת האבטחה נמצאת שם בשבילך בכל אותם רגעים של סכנה.

חיים אומר לעצמו, כמה טוב שיש את חברת האבטחה, למרות שאני בטוח שהם יכולים לעשות לי הנחה על חודש דצמבר. מי ירצה לרצוח אותי כדי לגנוב לי את הזהות ולגור בדירה הזו במקומי? בשאר הזמן הם באמת עושים עבודה מצוינת ובעוד כמה שניות תתקשר הבחורה הנפלאה שלי.

כשחיים חוזר לבית הריק שלו הוא מקבל טלפון. האישה מחברת האבטחה אומרת, שלום, בוצעה כניסה. חיים כבר למד לזהות את הקול שלה. היא עובדת בימי שלישי וחמישי בשעות הערב. הם מדברים פעמיים בשבוע. הוא אומר לה את הסיסמה לבית שלו, היא מודה לו ומנתקים. יש לה קול צרוד, קצת עייף, אבל חיים אוהב אותו.

גם היא מזהה אותי, חושב חיים, ואם לא אותי, אז בטוח שהיא מזהה את סיסמת הכניסה שלי. הסיסמה שלי מאוד מקורית ומצחיקה, מילה אחת שיש בה את כל האופי שלי, את המראה החיצוני, את הילדות, את האכזבות והאהבות שלי, ויש בה את העתיד שלי והאופן שבו אמות. מילה אחת והיא – צנצנת.

חיים והבחורה מנהלים דיאלוג אוהבים כל שלישי וחמישי.

"שלום! אבטחה. בוצעה כניסה, מה הסיסמה בבקשה?"

"צנצנת."

"תודה! לילה טוב."

היא עובדת שנה לפחות, זה אומר שחיים אמר לה "צנצנת" יותר ממאה פעמים. אם אומרים לבן אדם משהו אישי כל כך הרבה פעמים, סביר להניח שהוא מבין אותך.

חיים חושב, תכף היא תצלצל. לוקח לה משהו כמו דקה מהרגע שאני נכנס. הפעם כשאומר לה צנצנת היא לא תגיד לי "לילה טוב." היא תגיד לי "מסכן שלי." בעצם לא, עדיף שתגיד "אהוב שלי." היא תגיד, "אהוב שלי, אתה שובר לי הלב כל פעם מחדש עם הצנצנת שלך, בבקשה אל תהיה עצוב. בוא אליי ונעשה משהו ביחד, לא משנה מה."

מעניין איך קוראים לה?! היום אשאל אותה. מעניין אם היא אוהבת את השם של עצמה?! אוכל לשמוע את זה בקול. בת כמה היא בכלל? היא נשמעת לחיים בין עשרים ותשע לשלושים, שזה במקרה גילו.
"הערב, " חיים אומר לעצמו, "אפתח איתה שיחה."

חיים ממש גרוע בלפתח שיחות. ברגע שהוא צריך לדבר עם מישהו כל המחשבות החכמות בורחות מראשו והדבר היחיד שנשאר שם זה פעימות מחרישות אוזניים. הפעימות המטופשות האלה מכסות על הכל. מסיבה זו חיים הכין רשימה, יש פה כמה וכמה נושאים שאותם ניתן יהיה לפתח בצורה ראויה ומעוררת.

נושאים מרתקים. קופסאות שימורים, למשל. חיים יודע עליהן המון. הארון שלו במטבח מלא קופסאות שימורים. גם המקרר, למרות שפעם היה בו אוכל רגיל. גם חלק מארון הבגדים בחדר. גם ארון התרופות באמבטיה.

לחיים יש קופסאות שימורים מכל העולם. יש למשל את זו הסינית, שאין לו מושג מה היא מכילה. הכל כתוב בסינית והציור היחיד על הקופסא הוא של טבח סיני מחייך. פה חיים הכין בדיחה, "אולי הטבח הסיני נמצא בתוך הקופסא, מה את אומרת?"

היא כמובן לא תאמר כלום כי היא תקרע מעצם המחשבה על טבח סיני שנדחס למרחב כזה קטן.

יכול להיות שאחרי שהיא תתעייף לצחוק היא תגיד, "הסינים האלה."

חיים לא יעצור כאן. הוא לא ייתן לתנופה שלו ללכת לאיבוד ומיד יספר לה על קופסת השימורים של סטאלין.

מסתבר שגם לרודן האכזר היה צד אנושי וממש לפני מותו הוא התכוון לפתוח את הקופסא הזו ולאכול מתוכה סרדינים. אלה סרדינים מהים הכספי, והשמן היה נוטף משפמו של סטאלין בזמן שהוא היה מכרסם סביב עצם השדרה. זה לא קרה במציאות, כמובן, כי סטאלין מת לפני שהקופסא הגיעה אליו. חיים זכה במזל בלתי רגיל כשרכש את הקופסה מבוריס. ומה בוריס קיבל על פיסת ההיסטוריה הזאת? מאה שקל.

"למה אתה מוכר לי את זה כל כך בזול?" שאל חיים.

"אני שונא את סטאלין," ענה לו בוריס. "שיישרף בקבר השחור עם העצמות היבשות של היטלר ימח שמו. דרך אגב, יש לי פה את המלפפונים החמוצים של גבלס במאתיים שקל לקופסא".

פעם אחת כשהטילו על חיים בעבודה לארגן טיול קבוצתי הוא ארגן טיול למפעל שימורים. זאת הייתה הפתעה גדולה לכל עמיתיו. חיים היה נלהב מהרגיל ממבחר הקופסאות שנגלו מול עיניו ומכמותן האדירה. הוא קיבל ממנהל המפעל במתנה את קופסת השימורים של העתיד, שעדיין נמצאת בשלבי פיתוח ולכן לא ניתן למצוא אותה בחנויות. זו קופסה שנפתחת באמצעות מילת קוד.

אף אחד לא הבין למה חיים היה עצוב בסוף הטיול, אולי הבחורה מחברת האבטחה כן תצליח להבין. חיים רצה לעבוד במפעל השימורים. לו רק אפשר היה להחזיר את הזמן לאחור בוודאי היה בוחר באפשרות הזאת על פני תפקידו הנוכחי.

לא שתפקידו הנוכחי רע כל כך. מנהל קו ייצור של פקקים לאמבטיה, בעל ותק של חמש עשרה שנים. מדובר בשוק דינמי כי חורי האמבטיה נמצאים בתהליך מתמיד של שינויי קוטר ושיפוע והלקוח לא מוכן להתפשר על פקק שעושה חצי עבודה. פקקים שנולדו תחת פיקוחו של חיים חדרו כמעט לכל בתי האב בישראל, אלא אם מדובר באנשים ממעמד סוציו-אקונומי מסוים מאוד, שכידוע מעדיפים מקלחות.

למה היא לא מתקשרת? חיים שואל את עצמו.

הוא בוהה בחודש יוני על לוח השנה ופתאום נדמה לו שהוא באמת בחודש יוני, למרות שעכשיו מרץ, וכבר שלושה חודשים הוא מחכה שאביטל תתקשר, הוא החליט לקרוא לה אביטל מרוב כעס. אם יש לה בעיה עם זה שתתקשר ותגיד את השם האמיתי שלה, אבל היא לא מתקשרת כבר שלושה חודשים, מילא אם הייתה בחורה רגילה שלא מתקשרת, אביטל חייבת להתקשר כי זו העבודה שלה!

משלמים לה על זה שהיא תגיד: "שלום אבטחה בוצעה כניסה מה הסיסמה בבקשה תודה לילה טוב."

אבל גם כשמשלמים להן הן לא מתקשרות אליי, חושב חיים, ואז-

צלצול ראשון – אני כזה מפגר! צועק חיים מרוב שמחה. היא קצת איחרה, אולי הייתה בשירותים, אולי צחצחה שיניים לפני שיחה עם מישהו כמוני, אולי הכינה דף עם נושאים.

צלצול שני – איך יכולתי להיות כזה קטן אמונה? אני מכשיל את עצמי עם הגישה השלילית שלי.

צלצול שלישי – כבר הייתי מוכן למות, למות! ועכשיו אני רואה איזה חיים ארוכים ומאושרים מצפים לי.

צלצול רביעי – מה אני יושב פה? אם לא עונים להם אחרי עשרה צלצולים הם חושבים שזה פורץ, מפעילים את האזעקה ושולחים לפה ניידת סיור.

צלצול חמישי – חיים עף אל הטלפון.

צלצול שישי – חיים נזכר שהוא שכח את הדף עם הנושאים לשיחה ועף בחזרה.

צלצול שביעי – חיים עם הדף ליד הטלפון. הוא התבלבל בספירה ובטוח שזה הצלצול העשירי, עולמו מתמוטט והוא קרוב להתעלף כשהוא שומע-

צלצול שמיני – ולא מבין אם הגורל צוחק עליו, לועג לו, או שזה סוג של נס. ורק כשמגיע-

צלצול תשיעי – חיים מבין שהוא התבלבל, וכיוון שכבר מזמן איבד את הספירה מיד אחרי-

צלצול עשירי – מרים את השפופרת ואומר, "הלו."

בס גברי רדום אומר לו, "שלום, אבטחה. בוצעה כניסה. מה הסיסמה בבקשה?"

"צנצנת."

"כבר חשבנו שלא תענה לנו."

"מי זה חשבנו? מי זה לנו?"

"רצינו להביא ניידת."

"מי זה רצינו? למה אתה מדבר ברבים? יש איתך עוד מישהו?"

"כן. חברת האבטחה שלנו היא משפחה גדולה ומאושרת. אני מדבר בשמה."

"בשמה של מי?"

"בשמה של חברת האבטחה, אני מדבר. זאת אומרת, אנחנו מדברים."

"הבנתי." חיים עובר בעיניו על נושאים לשיחה מתוך הדף שהכין.

"לילה טוב."

"רגע אחד, הייתה אצלכם פעם בחורה שהייתה מתקשרת."

"כן, שירלי. פיטרנו אותה. אנחנו מחליפים אותה."

"למה פיטרתם אותה?"

"היא הייתה נוראית."

"לא נכון, לא נכון בכלל! היא הייתה אחת המתקשרות הטובות ביותר בעולם."

"היא עברה על החוקים. היא יצאה עם אחד הלקוחות שלנו, וזה אסור בתכלית האיסור."

"היא יצאה עם אחד הלקוחות?!"

"לצערנו. עדיף שלא היית מזכיר לנו את זה."

"היא נוראית," מסכים חיים.

"איומה ונוראית," נאנח הבס הגברי הרדום מהצד השני.

"אתה... אוהב קופסאות שימורים?" חיים מנסה בהיסוס.

שתיקה ארוכה מהצד השני ואז צחוק רם ומתגלגל. הבס הגברי, שכבר לא רדום, אומר, "קופסאות שימורים זה לילדים קטנים. אנחנו בחברת האבטחה מתעסקים בדברים קצת יותר חשובים."

"אה, תודה," חיים מושך לאט ומניח את השפופרת.

חיים חש תסכול. התסכול מכביד עליו עד כדי כך שהוא מתיישב על הרצפה. לפתע מתחשק לו, יותר מכל דבר אחר בעולם, לפתוח את קופסת השימורים הסינית.

למה חיכיתי עד עכשיו? מה הטעם בלשמור אותה סגורה כל השנים הללו? לאן זה מקדם אותי? מה זה עוזר לי בחיים? הייתי צריך לפתוח אותה מזמן, חושב חיים ופותח את הארון במטבח. הוא לא מוצא שם את הקופסא. הוא מחפש בין טורי הקופסאות במקרר, הוא הופך את עמודי הקופסאות שתחת מיטתו, הקופסאות מתגלגלות על הבלטות באמבטיה.

חיים יודע שהוא לא מוצא אותה כי הוא נרגש מדי ממה שמצפה לו. הוא אוהב את הציפייה ואולי קצת מושך אותה, בכוונה, אבל הוא ימצא את קופסת השימורים הסינית ויפתח אותה, בלי שום ספק.