מאז ועד היום לא עלה בידי למלא את כל השקט הזה. בחודשים שאחרי האסון הגדול של חיי זינקתי כל בוקר מהמיטה, נעלתי נעליים גבוהות וכבדות עם סוליות שעם, ובצעידה נמרצת עברתי מחדר לחדר והתנגשתי בכל מה שרק יכולתי. משמעות השקט הייתה היעדר, ומשמעות ההיעדר הייתה לזכור, לכן הקמתי רעש. הקרשים המרקיבים של הרצפה צווחו כשניעורו, הכיסאות המרופדים הרעימו כשהופלו, קירות הטיח גנחו כשנסדקו: נחמות פעוטות כשבכל פינה וכל הזמן ארב השקט.
עם הזמן למדתי לחלק אותו לחלקים. אם אחרי ארוחת הבוקר גיליתי שאני מט?ה אוזן כדי לשמוע את קולה של בתי בחצר, את הצליעה של אחי הגורר את רגליו במסדרון, או את מ?יי מתעסקת ברדיו, תליתי את האשמה בשקט שהצטבר לפני זה עתה בקערית הדייסה שהתרוקנה, וגירשתי אותו בהקשת הכף בתוך קערית. לפעמים החל לפכות מתחת לדלת החדר שהיה של אחי ושל מיי שקט מסוג מסוים, עמוק יותר, והייתי מוכרח להתפרץ פנימה בנפנופי אגרופים ורגליים ולהכניע אותו בכוח הזרוע.
אולי מעולם לא התפייסתי עם השקט, אבל במרוצת השנים למדתי להכיר באפשרויות שהוא הציע לי. הוא היה מוחלט. וזה היה מקור הסיוט אך גם הברכה שבו. השקט הבטיח לספוג אל עצמו כל מה שנתתי לו: את האשליות שלי, את החרטות שלי, אפילו את האמת.
ובכל זאת. גם אם המילים יורדות היישר מפי אל תהום הנשייה, האמת העומדת ביסוד חיי פשוטה מאוד, וכשאני אומר אותה אני מרגיש טיפש גמור, ולכן אני בקושי מסוגל לבטא אותה בכלל: הייתי מאוהב באשתו של אחי.
אבל זה רחוק מאוד מהסיפור בשלמותו. ביתר דייקנות אומר: פעם חשבתי שאחי יקר ללבי מכל הנפשות שבעולם, אבל טעיתי. האישה שהוא התחתן איתה י?קרה ללבי יותר, האישה שלפעמים היה לי נדמה שאינה יקרה לאחי כלל.
תראו אותי. כמה שנים עברו, ואני עדיין מקנא. למה לי להשוות למי היא י?קרה יותר? הרי החיים אינם תחרות שבה מי שהיא י?קרה לו יותר יקבל יותר. העצלים והציניים מתגוררים בבתי פאר. והנה אני, נותרתי עם השקט בבית שהקירות שלו בקושי מחזיקים מעמד.
האם אחי אהב את מיי? אולי הוא אהב אותה בדרכו; אני לא יודע. היא הייתה אשתו, ובשבילו לא הייתה תשובה פשוטה מזאת. ואני, האם אהבתי אותה? כן. אהבתי בה דברים שלכאורה אין מה לאהוב בהם. לדוגמה, התאהבתי לא רק בכפות רגליה, אלא אפילו באצבעותיהן שצורתן עו?ותה מלידה לשתי שורות של זיגזגים משגעים.
ולא רק בהן. התאהבתי גם בקולות שהשמיעו רגליה כשהלכה. מלבד זאת התאהבתי בקולות של פסיעותיה על עפר, על עץ ובבוץ. כיום עובד כאן דוור צעיר שהפסיעה שלו דומה כנראה לשל מיי. אני יודע מתי הגיליון החודשי של "נשיונל ג'יאוגרפיק" או הספר האחרון ב"מועדון הספר" עומדים לצנוח מבעד לחריץ בדלת, כי פתאום אני מרגיש שאני מאוהב עמוקות ובכל לבי.
ברגע מסוים הבנתי שאני מוכרח להחליט, אחרת אני עלול לעשות מעשה נמהר. התבוננתי במיי בשעה שעשתה את הדברים שחשבתי שיהיו הכי דוחים בעיני. שאלתי את עצמי מה משפיע על אדם להפסיק להיות מאוהב? החלטתי שהתשובה היא כמובן לראות את האישה שאוהבים שוכבת עם מישהו אחר.
חדרו של אחי, שהיה פעם החדר של אימא, היה בקומה השנייה. בחוץ עדיין עומד עץ הערבה החסון שאצבעות העלווה הארוכות שלו מזדחלות פנימה ומדגדגות את הפנים אם ישנים בחלון פתוח. ומכיוון שבאותו ערב התאהבתי במשהו שהוא באופן היפותטי לא אפשרי: הרטינה שהשמיעה קיבתה של מיי בגלל עודף אוכל, החלטתי שאני מוכרח לטפס על העץ הזה ולעשות את הדבר האחד שבכוחו לקטוע את אהבתי בן רגע.
ישבתי גבוה על העץ הערבה, מוסתר מאחורי העלים כמו זקן אשמאי, אולי כמו הזקן שנעשיתי ברבות הימים, וחיכיתי למשהו איום ונורא. אלא שאחי ומיי אפילו לא הסתכלו זה על זה. הם נכנסו למיטה, התרחקו ככל האפשר כל אחד לצד שלו, ונרדמו. בליל המחרת, אחרי שהתאהבתי באופן שמיי קילפה תירס, שוב טיפסתי על העץ. ושוב לא קרה כלום חוץ משינה. בחמשת הימים שאחר כך התאהבתי בהמון דברים וכבר התפללתי שהם סוף כל סוף ישכבו, כי אחרת אני לא יודע מה יהיה. כשמיי תמזוג לאחי קפה בארוחת בוקר, ובאופן המזיגה שלה התאהבתי כבר מזמן, אני עלול לעלות פתאום על הכיסא ולצרוח: "אני מאוהב באופן שאת מוזגת!"
כבר מזמן נשבעתי לאימא שלא אאבד את הראש בגלל אהבה. אבל זה בדיוק מה שקרה לי, איבדתי את הראש.
חלפו חמישה ימים, אבל אחי ומיי טרם השתמשו במיטה אלא לתכליתה המשמימה ביותר. ביום השישי עשיתי ביודעין דבר לא נסלח. אמנם חשבתי שאוכל לעשות את המעשה בצנעה, שהבושה במעשה תהיה שלי בלבד, ואולי בעצם לא חשבתי בכלל. כשהסתכלתי במיי שישנה עם הפנים לכיוון החלון, והתאהבתי בצורת גשר אפה הנלחץ אל הכרית, התחלתי לשפשף לעצמי, שם במרומי העץ.
למחרת המצאתי תירוץ כדי ללכת העירה, שהייתה במרחק חמישה קילומטרים, והבאתי לאחי מגזין פורנו מלא תמונות מפורטות של גברים ונשים מכורבלים זה בזה, כדי שיסתכל. שיקבל השראה. טענתי שקניתי אותו בשבילי, טענה הגיונית לאור העובדה שכבר מזמן לא ראו אותי עם אישה. השארתי את המגזין במקומות שבהם היה ברור לי שאחי יראה אותו. זמן מה הדג לא בלע את הפיתיון; ידעתי שבמהרה לא תהיה לי ברירה אלא לנקוט פעולה קיצונית. ערב אחד, קצת לפני הארוחה, אחרי חמישה עשר לילות רצופים שהם לא שכבו, ראיתי שהמגזין נעלם מהמדף הקטן הסמוך לדלת האסם, ותקוותי התעוררה. אבל כעבור כמה דקות ראיתי את אחי מחזיר אותו למקום, כשחשב שאף אחד לא רואה אותו. הוא לקח אותו לבית השימוש שבחוץ והבנתי שתוכניתי השיגה תוצאות הפוכות למקו?ו?ה.
אבל מה עוד במיי עשוי להיות מגעיל בעיני? הרי כבר ניסיתי הכול. פעם, כשהיא הייתה בבית השימוש שבחצר, הצצתי דרך רווח בקיר העץ וראיתי אותה עושה מה שהיא עושה בתקווה שהדברים הכי מאוסים שגופה מסוגל לייצר ידחו אותי. אלא שדווקא התאהבתי בקולות שהיא השמיעה ובאופן שניגבה בידיה הקטנות והמרהיבות. הייתי מקרה אבוד. דמיינתי לי דברים איומים. דמיינתי דרכים להרוג את אחי, שייראו כמו תאונה. דמיינתי לי שאני חוטף את מיי באמצע הלילה ואחר כך מסביר לה למה הייתי מוכרח לעשות מה שעשיתי. דמיינתי לי שאני פשוט הולך ושואל אותה אם גם היא התאהבה בכל מה שקשור אלי, ואם כן, אולי נברח יחד.
אבל חזרתי והזכרתי לעצמי שאין לזה שום סיכוי. למי אני חושב את עצמי? הרי שום דבר לא יהפוך אותי לאדם שמסוגל לבצע רצח אח. ואני בטוח לא חוטף. ואחר כך חשבתי, עד כמה אני באמת יודע מה מיי חושבת עלי?
יום אחד אחר הצהריים, כשישבתי בשדה החיטה רחב הידיים שלנו וחשבתי שבמקום כזה אצליח לשכנע את עצמי שכל הבעיות האנושיות הן פרי הדמיון בלבד, שהאדמה כולה אינה אלא יריעת חאקי מרופטת ואינסופית, גיליתי שאני בכל זאת מנסה לדלות הוכחות אפשריות לרגשותיה האמיתיים של מיי.
שנים רבות לפני כן נהג פול לנסוע לדאלאס לתקופות ממושכות, לפעמים לשבועות שלמים. הנסיעות האלה הסתיימו לבסוף כשהוא חזר ערב אחד עם מיי. בערב הראשון ההוא היא ישבה לידי בארוחת הערב. בניסיון להחניף לפול, בכל פעם שהיא מילאה את הפה באוכל היא אמרה "המממ" ונשימתה פרצה מאפה והשיבה רוח על שערות זרועי. שלוש פעמים הברכיים שלנו נגעו. פעם אחת אפילו לכמה דקות.
נזפתי בעצמי: מה זה אומר בכלל? נכון. יכול להיות שלפעמים כשהיא מניחה צלחת אוכל על השולחן, היא נשענת בכבדות על גבי ומתעכבת בתנוחה הזאת. יכול להיות שלפעמים היא מחייכת אלי כאילו אנחנו שותפים לסוד. יכול להיות שלפעמים, כשאנחנו קוראים בערב, היא שוכבת על המיטה במין תנוחה כזאת וחופרת באצבעות רגליה בירך שלי. אבל לא. בשבילה אינני אלא אח בודד ומעורר רחמים. אני השלישי הערירי שנדבק לחיי נישואים, זה שבלעדיו חיי נישואים יהיו סתם חיי נישואים רגילים בין שני אנשים. אני הנטע הזר. ואלמלא התקיימתי, הכול היה פשוט יותר. אני האדם שאולי ראתה אותו משפשף לעצמו בעוד הוא מסתכל עליה כשהיא ישנה. וכמובן, גופי נשאר כמו שהיה תמיד. אני עדיין אותו גיבן מעוות בגלל הכתף הימנית שהתאחתה אצלי עם עמוד השדרה. עדיין איני אלא יצור מעורר סלידה.
אולי הגזמתי. הגזמתי כמו שצורך מתוסכל אחד עלול לדחוס את הנפתולים והמורכבויות של החיים לסיפור פשטני להחריד, סיפור אישי ורווי רחמים עצמיים שכותב אדם לא מסופק בעולם המאוכלס במסופקים. אבל לא יכולתי להתאפק. לא יכולתי שלא להתחקות אחרי תולדות גורלי העגום עד מקורותיו. התחלתי לחשוב על ימי ילדותנו, של פול ושלי. היינו תאומים. בתחילה לא הייתה כל הבחנה בין הישות שהייתה שנינו ובין הישות שהייתה אני בלבד: אולי צורת האהבה הטהורה ביותר ששנינו נכיר אי פעם, צורה שאחי עתיד לשוב אליה ביום מן הימים.
סמוך ליום הולדתנו החמישי נכנסנו אחי ואני יחד לאמבטיה שמילאה לנו אימא. פתאום רעשה הארץ, שבר גדול נ?בעה בה ואחי הופרד ממני עד אחרית הימים. התבוננתי בגופו, ובו ברגע התחלתי לבדוק גם את גופי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתתי את דעתי להבדלים בינינו. וההבדל הבולט מכול היה, כמובן, החטוטרת שלי. בשלב מסוים, כשעצמות השכמה של אחי התעצבו בסימטריה מוצלחת להפליא, עצם השכם שלי צמחה עקומה ותסבוכת גרמית לכדה את זרועי הימנית כמו רגל מתה של זאב שנלכדה במלכודת, שאותה הוא יכרסם כדי להשתחרר. החטוטרת שלי.
חלק ממני התיישב לרוע מזלי על כתפי כסרח עודף, סרח עודף שבישר עתיד שיחייב אותי להסתפק במועט, ועל הנשים והעבודות והאהבה והמשפחה שיימנעו ממני לצמיתות. ובכל זאת לא טיפחתי טינה כלפי פול. במובן מסוים, ההפך הוא הנכון. כשבנות העיירה הכפרית ה?יי פ?ל?יינס נהרו אל פול בסוף כל יום לימודים, כשכישרונו של פול בבייסבול ובריצה נהיה לאגדה, כשגופו החסון והמצטיין של פול גמר את העבודה בחווה ביעילות מפתיעה (לחרוש שדות רחבים בתוך ימים, לפרוק טונות של מזון לתרנגולות, לסחוב בבת אחת שישים ליטר חלב מהרפת הביתה), פול היה הוכחה למה שיכולתי להיות לולא היה לעצם השכמה שלי חוש כיוון לקוי כל כך. רעיון מרנין וטרגי גם יחד: בין שלל ההזדמנויות הפתוחות לכאורה בפני אחי ובין העריריות שגזר עלי הגורל חצץ רק מכשול של עצם וגידים שמשקלו פחות מקילוגרם אחד.
אבר מאברי היה סרח עודף; השתדלתי להשלים איתו, אבל בסתר לבי לא חדלתי להאמין שהוא רק המלאך המבשר כישרון חבוי שיתגלה בי בעתיד, יכולת נסתרת שתהיה לי ובזכותה אוכל לעשות משהו שנבצר מפול, משהו שיהיה כולו שלי בלבד. האם זאת אמת אפלה וחמדנית עד כדי כך? האם בגללה אהבת חיי היחידה הייתה צריכה להיות אשת אחי? האם אפשר שבאהבתי למיי היה גם משהו שאינו אהבה? אולי. אבל די לומר שבאותה עת הייתי מאוהב.
החלטתי שיש לי רק שתי אפשרויות. הראשונה להתאבד, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא מסוגל. התברר שאני בכל זאת רוצה לחיות. אפילו לא הצלחתי להמציא תוכנית התאבדות הגיונית. האפשרות השנייה, ולמעשה היחידה, הייתה לעזוב את החווה. ללכת לכל מקום אחר, רק לא להיות שם.
זה קרה בלילה שקדם לעזיבתי את הבית. כבר ארזתי את החפצים שרציתי לקחת והסברתי לאחי ולאישה שאת אהבתי הרבה אליה לא יכולתי לשאת עוד, שעלי לחיות את חיי ולהפסיק להיות הגלגל החמישי בחייהם. הסיבה הזאת הייתה טובה לא פחות מכל סיבה אחרת, מה עוד שהייתה גם האמיתית. בלילה ההוא, בשביב אחרון של תקווה, טיפסתי עוד פעם אחת על הערבה והשקפתי על אחי ועל מיי שהמשיכו בשקט בשגרה העצובה שלהם. להיכנס למיטה, לסובב את הגב זה אל זה ולהירדם. כשפתחתי את חגורת מכנסי והבטתי בפניה של מיי, ניסיתי לדמיין אותי נוסע מכאן ברכבות ובאוטובוסים ובמכוניות, ומגיע לכרכים גדולים שאינם דומים במאום למקום שאני נמצא בו. אבל במקום זה דמיינתי שהדבר שהחזקתי בידי נמצא בתוך מיי.
לבסוף נאנחתי והתפרקתי. הדבר הצטנף כמו יצור עלוב ומ?ז?ה רעב ועצמאי לחלוטין. עצמתי עיניים. פקחתי עיניים. הסתכלתי פנימה מבעד לחלון. ואז. הכול השתנה.
מיי קמה מהמיטה שאחי המשיך לישון בה. היא קרבה לחלון, ובתחילה התפללתי שלא תראה אותי מאחורי שפעת העלים, אם רק אשאר דומם לחלוטין. אבל היא הביטה היישר אלי. האם הייתי נוהג אחרת אלמלא התכוננתי לעזוב את הבית למחרת? אולי. אבל עשיתי מה שעשיתי. החזרתי לה מבט.
ואז מבעד לחלון ראיתי אותה מסתובבת ויוצאת מהחדר והתאהבתי בהליכתה על קצות האצבעות. היא יצאה וניגשה חרש אל העץ. מיהרתי להדק את האבזם על המכנסיים. ואז היא טיפסה, ואני התאהבתי באופן הטיפוס שלה. לא זעתי. נשארתי דומם כמו הענפים. ואז. היא הייתה מולי. באותו רגע היו לי המון מילים לומר לה על כל הדברים שאהבתי בה. לא הצלחתי לומר כלום. אבל מיי הצליחה.
"אייבל," אמרה מיי. "אל תעזוב את הבית."
ואז. היא נגעה בי, ואני חשבתי, אולי אני בכל זאת לא סרח עודף.
*