שני מים מינרליים בבקשה

אחרי שמיעה של Come With Us, האלבום החדש והסוחף של הכמיקל בראדרז, מתחוורת תחושה מוזרה. האלבום אכן סוחף, החברים הנוכחים בחדר אינם יכולים להימנע מלהישאב לאווירת הקיק-קיק-קיק המבורכת, ובכל זאת, פתאום נדמה כי לאחים הכימיים האינסופיים נגמרו השטיקים החדישים.

בעוד כל אחד מהאלבומים של הבראדרז הציע תפנית מסוימת או הפתעה, החידוש שבאלבום החדש הוא דווקא בצורה שבה הוא מתמקם בניחותא כהמשך טבעי להלך הרוח שנקבע בסיבוב הקודם. את הפעם שעברה, ב"סורנדר" מ-99', אהבתי ממש, ואני מאמין שאין הרבה סיבות שמי שאהב אותו לא יחבב גם את "בוא איתנו". הדבר היחיד שחסר כאן, למעשה, הוא אלמנט הלפרצוף.

ואולי זה מה שלא כל כך נורא כאן. אכן, נוכחת לפרקים ההרגשה שאד וטום ניסו כבר הכל מרוב שניסו, ואפשר אף לומר כי מסתמן לו גם סוג של מחזור עצמי – ומהצד השני, יש משהו מעודד בכך שאתה יודע מה אתה הולך לקבל (ופחות או יותר באיזה מינון), ושזה לא הולך לאכזב. השירים שנותנים, ובראשם הסינגל "It Began In Africa", מוכיחים כי האחוקים רק מוסיפים להשתפשף, וכך גם עם השירים המהורהרים יותר, ובראשם "My Elastic Eye" הפסיכדלי המופתי.

הבראדרז רחוקים מלאבד את היכולת שלהם להישמע טוב, והטיול הז'אנרי שהם מציעים מהנה כתמיד. שירים על סמים, בביתי כמו בביתה של ג'ודי ניר מוזס, לעולם יתקבלו בברכה, וכך גם השיר הקבוע של בת' אורטון. מפתיעה רק הברזתו המכעיסה של נואל גלאגר, שהיא עוד יותר מעצבנת בכך שהיא מביאה אותנו לעסוק בקטע הרע ביותר באלבום – התארחותו של ריצ'רד אשקרופט, מלך המניירות ושעמום התהום, בטראק הסופי והמסכם. למה לבאס ככה את הסוף, אפשר לשאול. מצד שני, יש בהחלט לשמוח, ובשקט, על כך שהבחירה היתה לתקוע את האשקרופט שמה, ולא באמצע הדיסק.