פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בחזרה לעתיד: ביקורת הסרט "טרון: המורשת"

      "טרון: המורשת" הוא אמנם סרט מלא בעיות ופספוסים של משחק בינוני ותסריט מפותל, אך העושר האמנותי שבו שבו יגרום לכם לפחות להרגיש משהו, וזה לא מעט. אבנר שביט פקמן

      "זה גרם לי להרגיש כאילו שאני ילד בן שמונה שמשתעשע במשחק וידאו" היתה התגובה הנפוצה לאחר הקרנת הבכורה של "טרון: המורשת", ההמשכון של דיסני לסרט המדע הבדיוני הפולחני ופורץ הדרך שלהם מ-1982, וזו היתה גם האימרה הנפוצה בביקורות שהתפרסמו עליו ברחבי העולם. אפשר להתווכח אם המשפט הזה הוא שבח או הסתייגות, אבל אין ויכוח שהוא מעיד כי הסרט משכיל לעשות דבר שאינו מובן מאליו – הוא מצליח לגרום לצופה בו להרגיש משהו.

      ההתרגשות הזו נמשכת לאורך כל השעתיים של הפנטזיה העתידנית, וזאת מפני ש"טרון: המורשת" שואב לתוכו את הקהל. וכך, היושבים באולם זוכים להזדהות עם גיבורי הסרט, שגם הם נשאבו לתוך עולם מקביל – מדובר בקווין (ג'ף ברידג'ס), המתכנת הגאון ועתיר החזון, שנקלע לשם כבר בפרק הקודם, ובנו סם (גארת הדלנד), שיוצא לחלץ אותו משם בסרט ההמשך. לשם כך ייאלצו השניים להתגבר על משקעי העבר, להילחם באויבים חסרי עכבות ולנסות להמציא מחדש את הכללים של עולמם החדש.

      אם כך, אף שעל פניו עוסק "טרון: המורשת" במציאות וירטואלית מתקדמת ומשתמש לשם כך באפקטים חדשניים, כולל שימוש מרחיק לכת בפורמט התלת-ממדי, הרי שבבסיסו עומד דווקא סיפור פשוט מאוד שיכול היה להתקיים גם במדבר תנ"כי – סיפורו של אדם החייב לסגור את הקצוות הפרומים שהותיר אביו כדי שיוכל להמשיך הלאה בחייו.

      טרון המורשת D3 (יח"צ)
      קהל היעד: ילדים גיקים והיפסטרים מזדקנים על אסיד. מתוך "טרון: המורשת"

      העובדה ש"טרון: המורשת" בחר להעמיד במרכז הכובד שלו מערכת יחסים בין אב לבנו אינה מפתיעה, שכן זהו אחד מן המאפיינים של הוליווד בכלל ושל הסרטים האמריקאים העתידניים בפרט. אם כך, גם אם הוא שואף להיות סרט המד"ב הגדול הראשון של העשור החדש, הרי ש"טרון: המורשת" אינו אלא וריאציה נוספת של כל מה שהיה לפניו, ולמעשה הוא אפילו מזכיר מבחינות רבות את מה שנחשב סרט המד"ב הגדול הראשון של המאה הקודמת, "מטרופוליס".

      בדומה לסרטו של פריץ לאנג, שנעשה עוד ב-1927, ובדיוק כמו כל יצירה עתידנית בולטת, למשל "אווטאר" מהשנה שעברה, גם "טרון: המורשת" עתיר סתירות. מצד אחד, הפקתו הסתייעה באמצעים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר, ומצד אחר הוא בכל זאת מזהיר מן הקדמה ומתריע מן השימוש באמצעים כאלה. לעתים הוא כה ילדותי וגיקי שנראה כאילו קהל היעד שלו הוא חנונים בני 12, אבל לפרקים הוא כה אירוני והזוי – בעיקר בגלל פס הקול של דאפט פאנק, המחוות של ג'ף ברידג'ס ל"ביג לבובסקי" והופעתו של מייקל שיין כדמוי דיוויד בואי – שאפשר לחשוב כי הוא פונה להיפסטרים מזדקנים שלקחו אסיד לפני הצפייה. לרגעים הדרך שבה הוא מעצב את היקום הממוחשב שבמרכזו יוצרת את התחושה שהוא נותן לנו הצצה לעולם שמצפה לנו בעתיד, אך לעתים יש בו דימויים, דיאלוגים ודמויות שנראים כאילו נלקחו היישר משנות השמונים.

      טרון המורשת D3 (יח"צ)
      בו בזמן מקדים את זמנו ומפגר בזמן. מתוך "טרון המורשת"

      בגלל הנקודה האחרונה, "טרון: המורשת" בו בזמן מקדים את זמנו וגם מפגר בזמן, וזו אולי הסתירה הגדולה ביותר בו. ריבוי הסתירות הנ"ל והעוצמה שלהן מעניקות לסרט את העושר המבלבל אך המרתק שלו והופכות אותו לחוויה – הקהל מתבקש לזגזג במשך הצפייה בין קצוות כה מרוחקים שהוא מרגיש כמו כדור פינג-פונג הניתז שוב ושוב מצד אחד של השולחן לצדו השני. נכון, זו תחושה קצת מתישה, אבל היא גם די מהנה, בדיוק כמו ביקור במתקן שעשועים בדיסנילנד, ומבחינתה של אימפריית הבידור כבר מזמן אין הבדל בין המוצרים הקולנועיים והתיירותיים שלה.

      העושר של "טרון: המורשת" הוא הסיבה הראשונה לכך שקשה להוריד ממנו את העיניים. הסיבה השנייה היא היופי שלו – הבמאי הטירון ג'וזף קוסינסקי ניצל כהלכה את המפגש בין המוח היצירתי שלו והתקציב העצום שדיסני הפקידו ברשותו. כתוצאה מכך, מציג הסרט באופן כללי שפה ויזואלית מהפנטת, שמכילה בתוכה כמה חזיונות מרהיבי עין ולא מעט טריקים ושטיקים ש"מגניב" היא המילה המיידית והנכונה ביותר המתעוררת בעקבותיהם.


      אך אף ש"טרון: המורשת" מצליח לסחוף את הצופה למסע שלו ולשכנע אותו לתת בו אמון, בסופו של דבר הוא אינו מספק אותו בצורה מלאה, וזאת משלוש סיבות: הסיבה הראשונה היא חולשת תצוגות המשחק שבו. ברידג'ס ושיין אמנם עושים את עבודתם בצורה מלאת תבונה וקסם, אבל הם בסך הכל שחקני המשנה כאן. התפקידים הראשיים הם של הדלנד ושל אוליביה ווילד, המגלמת את הצעירה המפתה לכאורה שעמה הוא מתחבר בעולם המקביל, והשניים אינם נותנים לדמויות הללו ערך מוסף. הדלנד מתגלה כמעין בן-דוד גנרי וחסר מעוף של הריאן ריינולדסים למיניהם. ווילד, מצדה, מנסה לחקות את דמויות הרובוטיות-בנות האנוש שהיו כה מושכות ב"מטרופוליס" וב"בלייד ראנר", אך אין לה מספיק כריזמה לשם כך, ובינה להדלנד גם אין כימיה.

      טרון המורשת D3 (יח"צ)
      הוא חסר מעוף, היא חסרת כריזמה. גארת הדלנד ואוליביה ווילד ב"טרון: המורשת"

      הסיבה השנייה היא שגם אם נראה כי הברדק השורר בסרט יתגבש בסופו של דבר למשהו ונהיר, זה לא קורה. נקודת המוצא כאן ברורה, אבל פיתולי העלילה של "טרון: המורשת" מתסכלים את הצופה יתרה על המידה, בעיקר אם הוא לא בקיא לחלוטין בכל פרטי הסרט הקודם. אין רע בכך שבמשך הצפייה אתה נדרש לשאול את עצמך מי נגד מי ולמה, אבל אפשר להלין על העובדה שלא מתקבלות לכך בסיום תשובות ברורות - ולא בגלל שיוצרי הסרט שאפו ליצור את הבלבול הזה אלא פשוט מפני שהם לא ידעו כיצד להתגבר עליו.

      הסיבה השלישית והחשובה מכולן היא שגם אם יש ב"טרון: המורשת" הרבה רגעים קטנים ויפים, הרי שאין בו ולו סצנה אחת גדולה באמת, אף מחווה שתותיר חותם ושום רגע שנחרת בזיכרון. מהפקת ענק שמסתערת על השוק בכזו דורסנות מתבקש אולי לצפות ליותר, אבל הפרויקט הכה מדובר משאיר אותנו בלי שום דבר לאחוז בו. כל מה שאנו מקבלים מ"טרון: המורשת" זו תחושה כללית – הוא גורם לנו להרגיש במשך שעתיים כמו הילד בן השמונה שהיינו, שנכנס לאולם משחקי הווידאו, זורק שקל לתוך אחד מהם ונסחף להרפתקה שהוא לא ממש מבין מה קורה בה ושהוא לא יכול לצאת ממנה מנצח. יש כאלה שהתחושה הזו תהיה נעימה להם יותר, ויש כאלה שהיא תהיה להם מתגמלת פחות, אבל אלה וגם אלה יודו שאף סרט אחר ב-28 השנה האחרונות לא גרם להם להרגיש כך.