פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פלאפלים צהובים: על "פלפלים צהובים"

      גם אם "פלפלים צהובים" לוקה בחוסר אמינות ומאופיינת בקצב איטי ויבשושי, היא עדיין מצליחה לעורר את אותה הזדהות שיש רק בדרמות ישראליות. פז חסדאי מפריח שממות

      כבר בסצינת הפתיחה של "פלפלים צהובים", סדרת הדרמה שעלתה אמש (שבת) בערוץ 2, ניתן היה להרגיש לאיזה כיוון היא מושכת: הרחק מתל אביב. המצלמה התמקדה בעמרי בן ה-5 בעודו פוסע לאטו לבד במדבר, מחזיק שבשבת בידו, אוזניות גדולות על ראשו, וכולו משדר שלווה רחוקה על רקע הנוף הצחיח של הערבה. גם הפסקול שהתנגן ברקע, "שמש שמש" של אריאל זילבר, אותו אמן שכבר כמעט הפך למוקצה במיינסטרים התרבותי בישראל, רמז ש"פלפלים צהובים" מתאמצת לייצר אווירת נוסטלגיה מרוחקת. אין זכר לתמונות העירוניות שמאפיינות את רוב הדרמות המודרניות, אין זכר לדיאלוגים המהירים ולחילופי הדברים השנונים בין הדמויות, הכל מתקדם בקצב שליו ואיטי, כמו פעם, בארץ ישראל הישנה, בימים בהם חקלאינו נקראו ליישב את הנגב ואת הערבה.

      מהר מאוד אנחנו נשבים בקסמה של המשפחה המורחבת. קל להזדהות עם צמד ההורים הסימפטיים (עלמה זק ויוסי מרשק), ולא רק בגלל שהם כביכול מלח הארץ (מושבניקים צנועים, אנשי משפחה מלוכדים), אלא בעיקר בזכות התנהלותם העדינה והעממית. ההזדהות איתם כל כך טבעית, עד שקשה לכעוס עליהם גם למראה התגובה האיטית שלהם לבעיות ההתפתחות של בנם עמרי. הרי עמרי כבר בן 5 (על אף שהשחקן נראה מבוגר הרבה יותר), ובעוד לנו הספיקו כמה דקות של צפייה באירועים כדי להבחין שלילד יש מגבלות התפתחויות והפרעות תקשורת, הוריו מסרבים להכיר בכך. אולי העובדה שלא מדובר במשפחה הבורגנית והמושחתת הסטנדרטית מהמרכז, אלא בחקלאים אידיאליסטים, מקלה עלינו לקבל בהבנה את התכחשותם לתסמינים ואת הדחקת הבעיות. איך אפשר לכעוס על מיטב בנינו?

      אוטיסטי עירך קודמים

      אמנם יש פער גדול בין האינטליגנציה הרגשית של הדמויות לבין מהירות התגובה שלהן, בין היכולת שלהם לדבר על כל שאר הבעיות המשפחתיות לבין היכולת שלהם להתמודד עם קשייו של עמרי, אך בסופו של דבר הכל נסבל ומובן. "פלפלים צהובים" מספרת על האתגר שניצב בפני המשפחה להתמודד עם בנם שמתגלה כאוטיסט, וקשה שלא להתחבר לדרמה. אמנם לפרקים התפתחות האירועים נעשית בקצב איטי מדי, ולא פעם הסדרה נוטה ליבשושיות קלה, אבל "פלפלים צהובים" מצליחה לפרוט במיומנות על אלמנטים קלאסיים ששובים כל אחד מאיתנו: ילד מקסים עם בעיות, הורים מבולבלים ומלאי חשש, ומשפחה תומכת ואוהבת.

      זו לא הדרמה הטלוויזיונית הראשונה שמנסה לתאר את ההתמודדות המורכבת עם אוטיזם. רק השנה עלתה ב-yes הסדרה "הורים במשרה מלאה" ("Parenthood"), שמתארת ילד עם תסמונת אספרגר, אך בעוד בגרסה האמריקאית כל פרק מסתיים בארוחה גדולה ושמחה שפותרת את כל הבעיות, "פלפלים צהובים" הרבה יותר ריאליסטית. על אף שאוטיזם הוא בעיה אוניברסלית, "פלפלים צהובים" מאופיינת במוטיבים ישראליים מובהקים. כמובן ששם המשפחה הוא רוטנברג/אוחיון (בכל מקרה הם משלנו), האבא קצין בצבא, הסבא הוא צבר ציוני עם נטייה למעורבות חברתית, ויישוב הערבה הוא בדמנו. הכל טבעי יותר כשהגיבורים הם שכנינו, עמרי הוא בננו, והצער של כולנו.

      סבא גנוב

      בנוסף, מאחר שהבעיות של עמרי באות לידי ביטוי במוזיקה, הסדרה מספקת פסקול מקומי מוכר ומגוון, כשכל שיר רקע מייצר פוטנציאל לסצינה טעונה. ברגעים אופטימיים הוא שומע "ג'ינג'יות", ברגעי נוסטלגיה המשפחה שרה "הו מרגנית", וברגעים אובססיביים הוא משנן שוב ושוב את "ציפי פרימו מחולון לון לון" ברפטטיביות מפחידה.

      מנגד, להפקות מקומיות יש גם מגבלות. קצת מעיק לזהות בקאסט שוב את אותם פרצופים מוכרים, שיוצרים את התחושה שבישראל יש בועה קטנטנה של 15 שחקנים שעוברים מהפקה להפקה. החידוש המרענן מגיע משיבוצם של הפועלים התאילנדים, שמביטים בנו מהצד ובוחנים את מעשינו, וכמו המקהלה בטרגדיות היווניות – שופכים אור אחר על האירועים ומעניקים זווית אחרת; וכמובן שלא נתעלם מליהוקו של יהודה ברקן, שאולי זכור כצ'יקו בן דוד מ"אבא גנוב" אך הצליח להפוך לחקלאי האידיאליסט מאיר רוטנברג. אלו הם יתרונותיה של הדרמה הישראלית: יום אחד אתה כוכב "צ'רלי וחצי", למחרת אתה סבא דאגן שחרד מהידלדלות השפה, והכל מתקבל בטבעיות.

      "פלפלים צהובים", שבתות, 22:35, ערוץ 2, קשת