דיזינגוף אאוט, אשר ברש אין

אשר ברש (1952-1889), מאבות המודרניזם בספרות העברית בארץ ישראל שלפני מדינת ישראל, כיבוש השטחים וערוץ 2, חמק מאיתנו. הוא לא נרצח כקדוש בנוסח ברנר, לא נפטר בדמי ימיו כגנסין, לא תבע בעלות על נישה כיתתית כהזז ולא זכה בנובל כעגנון. למעשה ברש, עורך חלוצי-מסאי-סופר-ומשורר בימים בהם ריאליסט היה ריאליסטן, נשכח מאיתנו. אישום מס 1' - כתביו אינם כלולים בתוכניות הלימודים של משרד החינוך ושל קורסים אקדמיים. אישום מס' 2 - ברש זכה לסימטה צחיחה איפשהו ברמת אביב, בעוד ששאר אושיות מפתח מתל אביב הבראשיתית חוגגים במרכז העיר.

נהיר לכל שחשיפת שכבות ארכיאולוגיות שתרבות שלטת מעדיפה למחות היא פעולה חשובה, אך אם כבר להפוך שולחנות במאבק למען ברש, אולי נכון יותר יהיה לעשות זאת דווקא מהסיבה החזותית ולא הערכית. ספק רב אם היה מתאהב בלימור לבנת, אך דבר אחד לפחות הינו ברור לגבי ברש הסופר, והוא שברש האדם אהב את תל אביב.

בימים אלה מועלות מתהום הנשייה זוג נובלות פרי עטו של ברש - "הנשאר בטולידה", המעניקה לספרון הדקיק את שמו, ו"עצמות ר' שמשון שפירא" – שניהם לקוחים מתוך הסדרה בת שבע הנובלות ההיסטוריות "שיח העתים", עליה עמל ברש במקוטע בין השנים 1949-1924 ושפורסמה כחטיבה אחת שלמה ומובחנת רק בשנת מותו. יש בעצם היוזמה של הוצאת "עמדה/ביתן" קורטוב של התכוונות מבורכת, טעם טוב ודאגה אמיתית (ולא רק מסחרית) להשבתם אל האור של סופרי מופת עבריים, אולם הבחירות שנעשו מסיטות לטעמי במקרה של ברש את אלומת הזרקור מן המרכז המופתי האמיתי של יצירתו.

כי בימים בהם התכנסה הספרות העברית בתוך עצמה ועסקה באובססיביות רבה בשתי תמות-על - חייו של היהודי בגולה או התרכבותו בפסיפס של הלבאנט – פסע ברש כמה צעדים הצידה והפנה את פניו אל שמש המערב. בעוד רוב מבקרי התקופה ביכרו בעיקשות לבססו ככותב מזרח-אירופי, נוהג היה ברש להשיב לשואליו כי מקורות ההשפעה שלו יונקים דווקא מפלובר, מופסאן, צ'כוב וטולסטוי. נכון, גם הוא עסק בתכנים המוכרים של הספרות העברית המתחדשת בא"י, אבל השכיל גם להשתמש בהם כקרש קפיצה לחקירה נשגבת יותר של מצב ומהות האדם. לכן הפרוזה האולטרה-ריאליסטית והבהירה להפליא של ברש נתפסת רק כמעטה חיצוני לעיצוב מציאות פנימית מאיימת שהולכת ומתפוררת, לכן הדמויות של ברש שונות מאוד מדמויותיהם של מספרי התקופה, ולכן המבע הפסימיסטי העמוק של ברש כפי שמתגלה ביצירות התל אביביות המושלמות "איש וביתו נמחו" (1934) ו"כעיר נצורה" (1945), ובדומה לכתיבתו של שבתאי, חורט רושם עז יותר מכל הלך רוח לוקאלי ופוליטי שנוצר בזמנו.

"שיח העתים" היה מעין פרויקט צדדי של ברש, כנגד אסופות הסיפורים והרומנים הגדולים שלו, וככזה נפח בו ברש רוח חיים נבדלת. תחת עיקרון מארגן אחד הוא בחר תקופות היסטוריות שונות, עיגן בתוכן סיפור יהודי והציף את דפוס הקונפליקט התרבותי-הקיומי החוזר בכל עת. "הנשאר בטולידה" מתרחש בספרד בשנת 1492, שנת הגירוש. "עצמות ר' שמשון שפירא" נפרש על פני כארבעים שנה בין המאה ה-19 וה-20 ומתרחש רובו בפולין האנטישמית. הקושר בין שני הסיפורים הנדונים וגם מחברם ליתר החמישה הוא אלמנט הקטסטרופה, החורבן והשואה שבכל דור ודור, ולאחריהם התקומה שבוא תבוא בעזרת השם. בנובלה הפותחת דון חוסי, סוחר כתבי היד, שורד את הטרנספר וממלמל "לא אמות כי אחיה", ובנובלה הסוגרת נכדו של סוחר התבואה ר' שמשון שפירא מסמל את תקומת סבו הנרצח, בעוד משפחת הרוצח הפולני "נענשת" ואובדת כמעט כליל.

כלומר, ברש עסק כאן בעצם באמנות שאולי אינה מגויסת, אבל היא מדיפה ריח מטיפני-נקמני מוכתב, שעל אף איכות התבשיל עצמו ועל אף העובדה שגם אחרי שבעים שנה אין זר הריח לחברה הישראלית של תקופתי, איך לומר את זה בעדינות, אין הוא נעים כלל לאפי היהודי. אני מעדיף את ברש הקוסמופוליטי, הייחודי, שנשאר רענן ומטריד גם היום, ויותר מכל אני מעדיף שברש לא ייוותר רק בחזקת אנקדוטה כאהבתו הגדולה של דוד אבידן, אלא שרשימה זו תפעל כזרז קטנטן לחלוקת כבוד לסופר עברי ענקנק.