מגעיל ומעולה: על "לעוף על המיליון"

בראשית היתה "מקבילית המוחות" בהנחיית יצחק שמעוני ("התחלתי ולכן אסיים"). אמנם קדמה לה "תשע בריבוע", שעלתה כבר ב-1977 בהנחיית אורי זוהר, אבל זו לא היתה בדיוק תוכנית טריוויה קלאסית אלא יותר כמו תשקיף חיי הנפש המתחזקת של אורי זוהר עצמו שסיים את הנחיית התוכנית עם ציציות ובוז תהומי לעולם החילוני.

מאז, עם הספר חובב החוכמולוגיה זכה לשלל תוכניות טריוויה, מ"פיצוחים" המיתולוגית ועד תמהילים סבוכים כמו "המוח". עם הזמן התעניינו בישראל פחות בידע ויותר בקאש מאני מזומני – טבעי, אחרי הכל אנחנו פחות יוון העתיקה ויותר ארצות הברית של האפשרויות הבלתי מוגבלות.

"לעוף על המיליון", שעלתה אמש (שני) בערוץ 10, היא עוד תוכנית טריוויה שעפה לנו למסכים, אחות אולפנית ל"אחד נגד מאה", "מונית הכסף", "מישהו בבית?" וכמובן לתאומה הלא זהה שנולדה מספר שבועות קודם לכן, "אל תפיל את המיליון". לאחרונה הפציעה גם "שחקו אותה בגדול" – המגאטרון של כל שעשועוני העבר שפורט על תחושת ה"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי".

בין כל אלה, החידוש החדשני המחודש שפומפם לכם בכל הפרומואים של "לעוף על המיליון" הוא שכאן נופלים בכיף. המתמודדים בתוכנית הטריוויה בהנחיית ירון ברובינסקי ("יותם בל", "אולי הפעם"), עומדים על דלת נפתחת שמעיפה אותם אל פיר תת קרקעי כשהם טועים בתשובה – כמו הדאוס אקס מאכינה היווני, רק להיפך. כאן זה לא יוון הקלאסית כבר אמרנו.

הפורמט חינני למדי בהקשר שלו – שעשועון, ניקוי ראש, מריחת זמן. הרי אנשים נופלים, כמו שיודעים היפנים, זה דבר מצחיק גם אם לא מתקדם במיוחד. הליהוק, לפחות לפרק הבכורה, מוצלח במיוחד והמשתתפים הם לא הסטלנים ורקדניות הבטן של "מונית הכסף" וגם לא בתול בן ארבעים מהסוג של "מקבילית המוחות". ולמרות שהפורמט לא סבלני במיוחד במבנהו, לפחות אתמול שני המשתתפים העיקריים (המשחקים נגד מעגל משתתפים אלמוניים למחצה העומדים גם הם על דלת נפתחת), שרדו מספיק זמן כדי שנלמד לחבב אותם ולהחזיק להם אצבעות.

הסיבה, אגב, לכוח השרידה יוצא הדופן של המתמודדים היא טריויאלית לכשעצמה – השאלות מביכות כמעט בפשטותן – "מי מנחה את "עובדה"? מה שמו של אל הים היווני?" וכדי שלא להקשות, עוד יש אותיות מנחות לתשובה שניתנות למתמודדים נוסח "גלגל המזל". הלחץ מהנפילה החופשית, ולא שום דבר סביר אחר, הוא זה שגורם למתמודדים ליפול בשאלות טפשיות כמו "מה המינוח העברי להאנגאובר?". חובבי הטריוויה שצופים בשביל לחזק את האמונה שהם שחקני ספה מחוננים, יתאכזבו מהרף הנמוך; כל שאר העם עלול להרגיש כמו גאון.

ירון ברובינסקי הוא שחקן מוכשר עם חוש טיימינג קומי לא רע בכלל, שמשום מה כשמגיע לתפקד כמנחה שעשועון מחליט שדמות החיקוי שלו היא אברי גלעד. למעשה – אם תעצמו את העיניים תוכלו להישבע שקולו של אברי גלעד הוא זה שנשמע אליכם מהמסך, עד כדי כך החיקוי הצליח. גם אם תפקחו את העיניים, תגלו מודל צעיר ויפה של אברי גלעד – אותן תנועות גוף, אותן הלצות קטנות שמחליקות כממחבת טפלון בלי להשאיר שום חותם. ההבדל היחידי שניתן לשים עליו את האצבע כרגע הוא שברובינסקי אינו ציני ושחוק כמו מודל החיקוי שלו. אפשר רק לקוות שעם הזמן יצבור המנחה הצעיר מספיק ביטחון כדי לחתוך את חבל הטבור המקסים והמגעיל, וימצא לעצמו קול ונוכחות משל עצמו – למרות שנראה שהוא טוב מהתפקיד הנוכחי שלו.

"לעוף על המיליון", אם כן, מגלמת את הגלגול שעברה הטלוויזיה הישראלית – התחלנו כחובבי ידע שמסתפקים בתלושי ספרים כפרס צנוע אך חינוכי; עברנו לדרוש את הכסף הגדול, כי כולנו רוצים להיות מיליונר(ים); ועכשיו אנחנו מוכנים ליפול מחור ברצפה למיצהלות הקהל שמת שמישהי כבר תגיע בשמלה ועדי נוימן מתחת. אפשר רק להחזיק אצבעות שיגיע המשתתף בעל ההומור הבריא שיביא איתו קונפטי כדי להעיף באוויר כשהוא מושלך למטה, אם כבר אז כבר.

הסופר וכתב הניו יורק טיימס מייקל פולאן, שבדרך כלל כותב על תזונה ודרכה מנסח כללים בעלי הגיון בריא להתנהלות בעידן השפע והאינסטנט, כתב פעם "אל תאכלו שום דבר שסבתא רבתא שלכם לא היתה מזהה כמזון". אם להשליך מתוך העיקרון הזה לטלוויזיה – אם סבתא שלכם לא מצליחה להבין על מה ולמה התוכנית עם האנשים שנופלים למטה בשביל לקחת כסף הביתה – יכול להיות שהיא לא בהכרח המזון הכי איכותי בשבילכם.