פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עמק רפאים: על האלבום החדש של גוסטפייס קילה

      האלבום החדש של גוסטפייס קילה הוא אמנם לא יצירת המופת המצופה מאמן בסדר גודל שלו אבל הוא עדיין רוצח כמו רק הוא יודע לרצוח. איל רוב שומר את זה אמיתי

      גוסט הוא איש של כבוד. מהסוג הישן שמאמין בעולם בינארי של טוב ורע, לילה ויום, שחור ולבן. הוא תמיד שמר את זה אמיתי לעצמו, קרוב ככל שניתן לאמת של עצמו. ובעולם נזיל כמו זה של ההיפ הופ, הפרסונה של גוסט שומרת על יציבות מעוררת כבוד והתפעלות לאורך מספר בלתי נקלט של שנים. כמעט 20 שנה בפנים, ואין הרבה אמסיז מתור הזהב של ההיפ הופ שנותרו פעילים, מדויקים, רעבים, הזויים ותאבי סקרנות לחקר העולמות שיש עוד לגלות במפגש בין מילה לביט כמו גוסטפייס קילה.

      והוא שולט בחוקי העולם שלו: זה השורט, הבכייני והלעולם מנחם שיש במכמניה של מוזיקת הסול. גוסט, אחד מהרסטורטים הגדולים של שירי סול נשכחים, מתאבד כמעט בכל פעם מול האוזניים כשהוא מספר על הבת זונה האחרונה ששוב שברה לו את הלב לפעם האחרונה, בצורה שאנשים כמו ליל' ווין יטמיעו רק אחר כך לתוך ההזיות הפרטיות שלהם.

      עטיפת האלבום " Apollo Kids" של Ghostface Killah (סריקה)
      אם להאמין לציוצים של האיש, זה בסך הכל מין ניקוי מדפים לקראת "הפרויקט הגדול שלי". עטיפת האלבום (סריקה)

      כי גוסט היה מייצגו המובהק של הלב השבור ושל המוח שרץ לכל הכיוונים. לצד שירים שיכולים לתת יופי של פייט לדכאוניים ביותר של עופר לוי, שיקו חייק ואבי ביטר גם יחד, גוסט הוא מין ג'ק קרואק בטרנינג שזורק על הביט זרם תודעה שמתחיל בפינות המסוכנות של דאון טאון סטטן איילנד ומסתיים אי שם בשמיים האפורים ועצובים נטולי הכוכבים או בביבי השופכין בהם השמש לא מעיזה לבקר. הוא היה שם כדי לספר לנו. לא תמיד מבינים מה הוא אומר, אבל גוסט, אלכימאי של מילה וביט, יוצר מזה זהב מוכח. "Supreme Clientele", האלבום שלו משנת 2000, הוא אחד ממסמכי ההיפ הופ הטובים שנעשו אי פעם והיהלום הנוצץ בכתר אשר לראשו השפוף משהו של טוני טון. ובדיסקוגרפיה המפוארת שלו יש עוד שניים כאלו שבשקט מקבלים את הקלאסיקה בכבוד.

      "Apollo Kids", אלבום סולו תשיעי, לא כולל שישה עם וו טאנג, וגוסט עדיין מחפש את הקלאסיקה הבאה בהתלהבות שאין לכל הווייז קאליפות ביחד. ומתוך כבוד למקצוע, הוא הבין שלעתים צריך לחתוך שמאלה ולנסות דברים (אלבומו הקודם והפושר) רק כדי לחזור רעב לזירת ההתרחשויות הטבעית לאיש במימדים העצומים של הראפר המחונן הזה. אז כן, העטיפה מכוערת בצורה יוצאת דופן, השם לקוח מאחד השוסים הגדולים של "קליינטל", יש כאן הפקה של פיט רוק שכבר היתה במיקסטייפ מ-2007, ובכלל יש פה יותר מדי כיסי אוויר בשביל אלבום אחד, דבר שמוסיף על התחושה הדומה במהותה לסטאטוס החביב על אנשי הקולנוע בישראל – בין פרויקטים. אבל אם להאמין לציוצים של האיש, זה בסך הכל מין ניקוי מדפים לקראת "הפרויקט הגדול שלי".

      וו טאנג קלאן (GettyImages , Rick Diamond)
      קילה מפיח חיים חדשים באודים העשנים של מה שהשאירו. וו טאנג קלאן (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      ובכל זאת "Apollo Kids" אמנם לא אלבום שלם של גוסט אבל הוא לבטח הרבה יותר טוב ובעל משקל מעוד איזה אוסף שירים, כמו זה האחרון – כמה עצוב להודות – שהוו טאנג הוציאו לפני שנתיים. בחופן שירים ולא דולרים גוסט מחזיק את מסורת ההארדקור בחיים, גם אם זה עולה לו בבריאות או בשירים חצי גמורים. אצלו מדובר באותו הדבר.

      דווקא שיר הפתיחה מפיח משהו באודים העשנים שנותרו ממדורת השבט של וו טאנג עם אירוח רוצח של ג'יזה (איפה אתה, יא באבא?) ולצידו המסור, קילה פריסט. הביט שורט כמו חתולה שחורה על גג אסבסט לוהט והשלישייה באה חזק וטוב. זה ממשיך בשיר המעט מאכזב עם באסטה, "Superstar", וב-"Black Tequila" כבר ברור שגוסט מרגיש בבית עם מעשיית מערבונים שיכולה להתקיים רק בראש ההזוי שלו ועם ביט פסיכי מהתחת. ניצחון ראשון לגוסט.

      זה עם The Game נשמע כמו חימום מחודש של מנת אורז ושעועית מלפני שבוע, כולם עייפים ולאף אחד אין באמת כוח ללכת מכות עם התופים. חבל, כי גוסט ו-גיים יכולים לתת עבודה ביום טוב. "2getha Baby" הוא גם שיר חביב של גוסט אבל בטח לא יותר מהמוצלחים באמת שלו שידעו לסחוט דגימת סול ולהעיף אותה עד ל-11. כאן, זה לא ממש קורה.

      גוסטפייס קילה (GettyImages , Andrew H. Walker)
      בחופן שירים ולא דולרים מחזיק את מסורת ההארדקור בחיים. גוסטפייס קילה (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      השוס הנוסף מגיע יחד עם Black Thought שנמצא בדיוק בטמפרטורה האופטימלית לעמוד ליד גוסט – רתיחה. על דגימה של KRS1 שניהם יושבים ומספרים ב-"In the Park" עוד סיפור על ההיפ הופ ההוא, שסקילס קבעו כמה אתה טוב ולא כמות הצילומים של הקעקועים שלך ורשימת העוקבים שלך בטוויטר. בדרך כלל זה קרה בפארק. וזה עדיין קורה כל עוד לשניים האלו יש מיקרופון ביד.

      אחר כך האלבום נכנס למין נמנום קטן שמופר רק לקראת סופו באירוח ראשון של רייקוואן – הנוכח נפקד הגדול של האלבום הזה – בשיר שתפור למידותיו: "Ghetto", שדוגם את מלכת הגטו מרלנה שואו ומתקשר ישירות כמין המשך להמנון האחווה "Dogs of War" מהאלבום הקלאסי של גוסט, "Fishscale". השיר האחרון הזה מחזיר את גוסט אולי טיפה מאוחר מדי אבל מספיק בשביל להביא חזק יחד עם רייקוואן, רדמן ומת'וד.

      גוסט הוא עדיין אחד מהחתולים היותר חרוצים ונקיים (קטעי היו טיוב שלו בהם הוא מסביר איך להתרחץ הם צפיית חובה) שיש במשחק. גם כשהוא רחוק משיאו – והוא אכן רחוק – הוא עדיין יכול לפגוע במקומות האלו שהנשמה של כל העסק הזו מתחבאת בהם בסופו של יום. לא נותר אלא לחכות ל-"Supreme Clientele 2".

      גוסטפייס קילה, "Apollo Kids" (לייבל: דף ג'אם)