זהו יום המוכר: על הפרסומות של דודו אהרון ושל מאור כהן

היחסים בין מוזיקאים לפרסומות תמיד היו בעייתיים, רגישים ונפיצים, בישראל כמו בכל העולם: כשבוב דילן הסכים למכור דיסקים בסטארבאקס ולמכור שירים לויקטוריה סיקרט, חסידיו חשבו שירו להם בגב; כשאביב גפן הלחין מנגינה לחברת פלאפון ואבא שלו פרסם בפרצופו את סלקום, טורים זועמים נכתבו ואנשים שנשבעו לא להתבגר אף פעם לא הבינו שכולם מדברים על שלום אבל אף אחד לא מוותר על הכסף.

עם השנים וככל שמעמדם של התאגידים הקפיטליסטיים הפך לחזק יותר מזה של המדינות עצמן, גם ההבנה כלפי האין ברירה של עולם האמנות, בוודאי זה העני והדי אומלל של הרוק הישראלי, התרחבה בהתאם. בדומה לפראפרזה על האמונה בקומוניזם, מי שחושב שאמן יכול להתקיים בכבוד ולהצליח להגיע לקהל רחב מבלי להתחכך בישיבות בריפינג עם ארט דירקטורים ושאר מילים מפוצצות והוא בן למעלה מ-20, לוקה בתפיסת המציאות. פאק, אפילו ג'וני ליידון מפרסם חמאה ומממן בזה סיבוב הופעות אדיר לפאבליק אימג' לימיטד.

אלא שגם במי המנוחות האלו, של קונסנזוס יחסי בין מוזיקאים לעולם הפרסומות, יש בפרסומות החדשות של מאור כהן לדומינו'ס פיצה ושל דודו אהרון לביטוח ישיר משהו שיכול להעיד על מצבו של כל אחד מהאמנים ועל הז'אנר בתוכו הם פועלים, הרוק הישראלי של דור הרוקסן, מחד, והאליטות החדשות של המוזיקה הים תיכונית, מאידך. בנוסף, הם מעידים על יחסי הכוחות הברורים בין שני הז'אנרים ומצביעים על מי יוצא מהם מלך ומי מסתפק בלהיות ממזר.

בפרסומת החדשה שלו, דודו אהרון ממשיך את סדרת הפרסומות לביטוח ישיר שבהן מככבים מוזיקאים, ביניהם מתי כספי, יוני בלוך, בועז שרעבי, אבנר גדסי ועוד. אבל כיאה למעמדו של מי שפירק את היכל התרבות, קיסריה ונוקיה תוך פחות משנתיים, הוא עושה זאת בתנאים שלו: הוא לא יישאר בגופיה ותחתונים (שרעבי), ידהיר את מכוניתו לתהום (בלוך) או יטפח לוק סבנטיז מגוחך (כספי) כדי להצדיק את בחירתו כפרזנטור.

אהרון, נציג דור ה"על הזין" של המוזיקה הים תיכונית החדשה, הוא לא ליצן חצר. רוצים ביטוח? הוא ייכנס עם האוטו לתוך האולם, ידרוס את העוגה ויציל את החתונה הזו (ויש שיאמרו החתונה האשכנזית הזו, לפחות בסאבטקסט), תוך שהוא מנצל כל קלישאה אפשרית הקיימת היום בשיח על המוזיקה הים תיכונית, למשל שאין חתונה טובה בלי מוזיקה ים תיכונית או "איפה הכפיים שלכם?" וכו'.

התסריט שנתפר במדויק למידותיו של אהרון מצליח לזקק יותר מכל את מעמדו ואת מעמד הדור שהוא מייצג בעולם המסחרי, כלומר זה שבו אהרון נמדד בכסף שהוא מייצג. לא רק שאהרון שובר קו פרסומות שנבנה לאורך כמעט שנה, הוא גם היחיד שזוכה לייצג את המותג (במקרה הזה, חברת ביטוח) במגרש שלו: בעוד בועז שרעבי שר בחניון ואבנר גדסי על מדרכה, אהרון שר את "הכל זה מלמעלה" בחתונה, משהו שהוא רגיל לעשות פעמיים בערב, כולל אחרי הופעות בקיסריה. כי היום, דצמבר 2010, דודו אהרון שר רק במקום שמתאים לו. ככה עושים כבוד למלך.

לעומת אהרון, מאור כהן לא שר שירים שלו בפרסומת החדשה לדומינו'ס פיצה. אם יש משהו שתמיד הכאיב לרוקרים בפרסומות זה לא השימוש בפרצופם כמו השימוש באמנות שלהם, בשיר עצמו. אם כהן היה עושה פרסומת לביטוח ישיר, למשל, הוא בוודאי היה נאלץ לעשות את "השכן שלא ישן" וכמובן את "לא תבואי שישי שבת" באיזו הדלקת נרות מקושקשת, כי זה מה שהמוזיקה הזו שווה בעיני מותג הביטוח.

אלא שכהן וזרמון-גולדמן, החברה שיצרה את הפרסומות האלו, החליטו לשחק על הרגישות הזו בהפוך על הפוך מתוחכם ומרענן, שבו כהן אומר שוב ושוב שהוא לא מוכן לפרסם פיצה, בעוד המסך מוצף עד להתפקע בלוגואים של המותג וכמובן בפיצות. כהן, עם הילת הטאלנט שאופפת אותו מאז הפך לעניין לאומי אמיתי ב"ארץ נהדרת" וב"זוהי סדום", מצליח להעביר תחושה שהוא לא מכר את עצמו לחלוטין. עובדה - הוא לא משתמש בשיר, לא מבצע קאבר, לא מתפשט וגם לא יוצא מגוחך. כהרגלו מזה 20 שנים, הוא קליל, גמיש ומגניב במובן הכי עמוק ששם התואר הזה מייצג. כשהוא משווק פיצה, ספק אם אתה רוצה לאכול אותה כמו שאתה רוצה להמשיך ולראות אותו מוכר אותה. עבור המותג זה לא פחות חשוב, כי בסוף מכל הצפיות האלו ביוטיוב בסדרת הפרסומות המצחיקה למדי שכהן צילם, אתה חייב להיות רעב מתישהו.

ביחסי הכוחות שהתהוו בין הרוק הישראלי למוזיקה הים תיכונית, הדרך היחידה של אמנים ותיקים לשרוד במגרש הקפיטליסטי להחריד של עולם הפרסומות היא האופן שבו כהן לא מנסה להתמודד עם אהרון ראש בראש. במקום זאת, הוא מצליח ליצור נישה שתפריד אותו לגמרי מהמקום בו נמצאים אהרון, ליאור נרקיס וכמובן אייל גולן. הרוק הישראלי כיום אינו שווה לאף חברה את כמות החשיפה והתרומה למותג כפי ששווים כוכבי הז'אנר הים תיכוני, בדיוק בגלל שהוא תקוע במועדונים כמו לבונטין 7 והאוזןבר ואילו הז'אנר הים תיכוני נמצא בדרך הבטוחה להיכלים והאצטדיונים.

כהן, שתמיד נהג להקדים את זמנו, הבין את הפואנטה ומצא את המקום שבו הוא גם מנצל את כישוריו הקומיים וגם מצליח להימלט מהדיון של "הזניית המוזיקה" – כי אין שם מוזיקה. בסוף הפרסומת המובילה של כהן לדומינו'ס, בה הוא מסביר למה הוא לא מוכן לפרסם פיצה, הוא קורץ לביקורת שעתידה לבוא עליו ואומר "אם כבר לפרסם משהו – אז רק בנק", כלומר אם כבר למכור את עצמך, אז למותג שגם שווה כסף וגם יחסוך לך בעמלות כשאתה מוציא כסף ב-04:00 בבוקר בכספומט מלא שתן ברחוב אלנבי. ההומור הדק הזה, הכמעט בריטי, מוכיח שכמו באלבום הראשון של זקני צפת, מאור כהן נמצא צעד קדימה. בסופו של דבר, גם אם הממזר הזה לא יהיה למלך כמו דודו אהרון, לפחות את הכסף הוא הצליח לעשות – ובסטייל.