פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הזמן, היום, הרגע: יהודה פוליקר חוגג 60

      יהודה פוליקר חוגג יום הולדת 60 ועינב שיף חוזר לשש תחנות בקריירה של אחד מגדולי המוזיקאים בישראל: מבנזין ועד 2010, השנה גדולה בחייו

      בנזין – "התחלה חדשה"

      משמרת לילה (סריקה)
      אחרי האלבום, קצת לפני הפירוק. בנזין בפורמט הטריו על עטיפת "משמרת לילה" (סריקה)

      הפרט המסוים הזה בביוגרפיה של יהודה פוליקר ובנזין כמעט נשכח: "התחלה חדשה", בניגוד לצליל האופטימי ומלא רוח החיים שלו (שנותר מדבק גם ב-2010), הוא שיר הפרידה של בנזין. למעשה זהו שיר הפוסט-פרידה: אפילו את המתופף אלי חדד החליף כאן איגי דיין ממשינה. לא שזה מפריע לכל שכבת י"ב באשר היא לשיר אותו במסיבת סיום השנה, רגע לפני "אחרי לצנחנים", אבל "התחלה חדשה" הוא בעיקר מתנת השחרור של יעקב גלעד לפוליקר: הקריאה שלו לסיים פרק משמעותי וחשוב בחייו, הפרק שלמעשה הפך אותו מזמר חתונות למוזיקאי משפיע וחלק מהקאנון הישראלי לא פחות מאיינשטיין, חנוך ואחרים.

      האקס-פקטור כאן הוא שבניגוד לשירי פרידה/התחלה אחרים ("הדרכים הידועות" של חנוך, למשל), פוליקר לא צריך להדגיש את עוצמת האירועים על ידי סאונד אפי או לחן קורע שהמילים "שיברון לב" כתובות בו בין האקורדים. "התחלה חדשה" נוקט בגישה הפוכה, שמאוד מזכירה בגישה שלה את ימי ה-Pאנק ומאוחר יותר את מדצ'סטר: החופש, זה שקורא לפוליקר לצאת לחיים חדשים, הוא לא עניין רציני כל כך.

      "בוקר יום ראשון", מתוך "עיניים שלי"

      עיניים שלי (סריקה)
      שביזות יום א', בעברית. עטיפת "עיניים שלי"

      לרוק הבינלאומי יש את מושג ה-"Monday", אותו יום שני ארור שבא אחרי חופשת סוף השבוע ולא מביא איתו שום תחושה של התחלה חדשה, מקסימום הנגאובר. למרות הנוכחות הבולטת של מושג ה"שביזות יום א'" בשיח הישראלי, הרוק המקומי כמעט ולא ידע לתרגם את התחושה הזו ללהיטים שמדברים לכולם. ל"בוקר יום ראשון", שנכתב במקור על ידי סטברוס קויומדזיס והובא על ידי יעקב גלעד, הגיע פוליקר כשהוא מוכן כבר עם "יום שישי את יודעת", שיר שחוגג את שמחת הוויקאנד לעומת תוגת שבוע העבודה, התחבר לצד השני של סוף השבוע – ושוב המציא פן נוסף בישראליות שלא היה בה קודם.

      "חלון לים התיכון"

      אפר ואבק יהודה פוליקר (יח"צ)
      קודם כל, שיר אהבה. עטיפת האלבום "אפר ואבק" (סריקה)

      אין יותר מילים לשפוך על "אפר ואבק". כל הסופרלטיבים המוצדקים כבר ניתנו, כשהזמן שעובר רק הופך את האלבום הזה למהדהד יותר ויותר, כך שמעמדו כאלבום הטוב ביותר שיצא בישראל ככל הנראה לא עומד להתערער בקרוב. עם זאת, מבין כל שירי המופת שב"אפר ואבק", נראה של"חלון לים התיכון" נעשה עוול מסוים, דווקא בגלל קונטקסט השואה של האלבום.

      לפני ש"חלון לים התיכון" הוא שיר מדהים על ניצול האסון הגדול בהיסטוריה, הוא שיר אהבה אולטימטיבי: גבר שמנותק מאהובתו שולח לה מכתב מרגש ונטול אשליות שמתאר את חייו של המהגר ביפו בשנות ה-50, כשהרגש המרכזי שעוטף אותו הוא לא טראומה או חרדת מוות, אלא געגוע – געגוע ככזה, בין אם הוא של חייל במארב לחברה שלו או של שחקן כדורגל בבלגיה לחיים שהשאיר כאן. מדובר בקריאה של הדובר בשיר לאהובתו להתאחד איתו יחד עם העתיד שלהם - הילד. המשפט הזה, הלא ייאמן בפשטותו מחד והכוח שלו מצד שני – "יש פה מיטה מתקפלת, אם נרצה שלושתנו לישון" – מנותק לגמרי מהגיהינום ממנו נמלטו מאות אלפים. והרצון של פוליקר לומר "את מה שלא יגיד מכתב" רלוונטי גם למי שלא מסתפק בכוכבית הירוקה של הצ'ט בפייסבוק.

      כל אלו הופכים את "חלון הים התיכון" פשוט לשיר האהבה הגדול ביותר שנכתב בשפה העברית, לצד שירים כמו "היא יושבה לחלון" שכתב ביאליק וביצע אריק איינשטיין או "בשבילך" של ברי סחרוף. כי בדיוק כמוהם, הכאב והתקווה שבו הם מה שהופך את המוזיקה למשהו שיכול לשנות לך את החיים, לגמרי.

      "הצל ואני"

      יהודה פוליקר בהופעה בקיסריה 2010 (נמרוד סונדרס)
      התמודדות ראשונה עם שדים ופחדים. פוליקר (צילום: נמרוד סונדרס)

      מבין להיטי הסולו של פוליקר כמו "פנים אל מול פנים", "פחות אבל כואב", "הילד שבך" ועוד עשרות, "הצל ואני" נמצא במקום טוב באמצע: יש לו את ההוק הממכר שרק פוליקר יודע להלחין, מחד, ואת סגנון הביצוע הכוחני בפזמון שמעיף להיט כמו שרק פוליקר יודע להרים, מאידך. ועם זאת, הוא פחות מרגש מ"הילד שבך" ופחות משמעותי מ"פרח" ובוודאי מ"כשתגדל", למשל.

      אבל ב"הצל ואני" פוליקר הוא בעל הבית מהתחלה ועד הסוף: הוא אחראי לטקסט הבוסרי, שמאופיין בהידבקות לחרוזים (דבר אופייני לרוב המלחינים שכתיבת המילים אינה טבעית עבורם) ובנטייה לדימויים פשוטים מדי. כמעט 20 שנה לאחר מכן, כשפוליקר הוציא את "אהבה על תנאי" בו היה חתום על רוב הטקסטים, אותו צל שליווה את פוליקר בתחילה הפך מרודף לשותף – שותף לדרך של אמן מרתק שלא צריך לאמץ יותר את קולם של אחרים ומצליח להתמודד עם השדים שלו לבדו, לטוב ולרע.

      "בתוך הפקק האינסופי"

      איך קוראים לאהבה שלי (סריקה)
      מתוך הוואקום, לקראת השיא. פוליקר על עטיפת האלבום "איך קוראים לאהבה שלי" (סריקה)

      הקריירה של יהודה פוליקר סבלה מוואקום בעייתי ומאכזב מאז יצא "הילד שבך" (1995), אלבום כפול ויפה, ועד צאת אלבומו האחרון. אלו כמעט 15 שנים שבהן התקיים מכוח היותו יהודה פוליקר – אמן בליגת העל של התרבות הישראלית. הוואקום הזה כלל שתיקות ארוכות בין הריליסים, שירים בינוניים ותחושה מדכאת שמגע הקסם אבד.

      התחושה הזו התעצמה כשיצא "איך קוראים לאהבה שלי" (2001), הניסיון של פוליקר להתמודד עם האינתיפאדה השנייה שהשתוללה בישראל, שהיה אלבום בעייתי בלשון המעטה, למרות להיטים שיצאו מתוכו. אלא שגם שם היה את השיר "בתוך הפקק האינסופי" (שמזכיר באופן למעלה ממחשיד את "Regret" של ניו אורדר) שאפשר לראות בו את הניצוץ שידליק את פוליקר כמעט עשור מאוחר יותר ולא מעט אכזבות נוספות אחרי: המשפט הזה, "בוקר טוב, לשלדים בארונות, לשדים בקופסאות" מגלם בתוכו את הבום שיגיע מכיוונו של המוזיקאי ב-2010, השנה שבה הוא נפטר לגמרי מאותם שלדים ושדים.

      יהודה פוליקר, 2010

      יהודה פוליקר בהופעה בקיסריה 2010 (נמרוד סונדרס)
      השנה מושלמת ליום הולדת. פוליקר (צילום: נמרוד סונדרס)

      אלוהים, איזו שנה זו היתה ליהודה פוליקר: אאוטינג בכיכר רבין, שמועות על סכסוך עם יעקב גלעד, סרט תעודה שכמעט ופרץ את סכר חייו האישיים שאותם כה ניסה להסתיר, אלבום מהדהד, חשוב ומרגש שבו בוא פירק באומץ כל מוקש שליווה את חייו, וגם היציאה המדוברת מהארון. אחריה, פוליקר התנהג קצת כמו חוזרים בשאלה שגוזרים על עצמם לאכול רק חזיר, מתוך התשוקה לפרי האסור שהפך למותר: הופעות ענק, התארחות ב"כוכב נולד", תערוכות אמנות. 2010 היתה השנה שבה פוליקר סוף סוף נענה לקריאת החופש שאיתה התחיל את המסע הזה, מה שהופך אותה לשנה המושלמת לחגוג 60 לאמן גדול באמת.