סוחר סת"ם: על "הולי רולרס"

שמעתם על הדרמה שבה מגלם ג'סי אייזנברג צעיר יהודי מתוסבך נפשית וחסר ניסיון עם המין הנשי, שבמטרה לפרוץ לעצמו מקום חדש בחברה נכנס למיזם עתיר רווחים אבל גם מלא סיכונים? לא, אין מדובר דווקא ב"הרשת החברתית", כי אם ב"הולי רולרס", שנעשה לפני הלהיט המהולל של דיוויד פינצ'ר, אך מגיע לאקרנים בישראל רק עכשיו, ובדומה לסרט על ייסוד פייסבוק, מבוסס גם הוא על דברים שקרו באמת. בסיכומו של דבר, "הולי רולרס" כה מזכיר את "הרשת החברתית" מבחינת התוכן שלו וכה זניח ביחס אליו מבחינת התהודה שעורר בארצות הברית עד שמפתה לסמן אותו מיידית כקוריוז.

הפיתוי להתייחס ל"הולי רולרס" בצורה כזו גדל לאור העובדה שמדובר בסרט עם הכי הרבה ידיישקייט שנראה על המסכים מזה זמן רב, גם אם לוקחים בחשבון את היבול של הקולנוע המקומי. הסיבה לכך היא שאייזנברג מגלם כאן לא אחר מאשר סם, צעיר חסיד מברוקלין שבמקום למלא את משאלתו של אביו ולהפוך לרב, בוחר דווקא להצטרף לרשת ישראלית של סחר בסמים המבריחה לשטחי ארצות הברית טונות של כדורי אקסטזי. דבר זה חושף את סם לתענוגות שלא הכיר, אך גם מאיים להמיט בושה על משפחתו.

הקשר היהודי-ישראלי מתהדק עוד יותר בשל נוכחותם בסרט של שלושה שחקנים כחולים-לבנים: מארק איווניר, המגלם את אביו של סם, וכן אורי פפר ועומר ברנע, שאף מפליא כאן במבטא האיזראלי הכי כבד מאז ימי "אל תתעסקו עם הזוהאן". נוסף לאנגלית במבטא יש פה גם מנה הגונה של עברית – חלק מהדמויות מסננות "שבת שלום" וכדומה, ואחת מהן אף מגדילה עשות ומתחילה לפטפט בפלאפון בשפת אברהם ויעקב. זה תמיד קצת מוזר לשמוע את השפה הזו בסרט אמריקאי, ובנסיבות הללו זה משונה במיוחד.

התחושה שיש בסרט משהו ביזארי מתעצמת מסיבה נוספת - הבמאי קווין אש מקצין מלכתחילה הן את תיאורה של הקהילה החסידית והן את הייצוג של קליקת סוחרי הסמים, וגם משלב בין העולמות בצורה שמדגישה את אקזוטיות הערבוב. כתוצאה מכך, אפשר למצוא ב"הולי רולרס" משפטים בלתי נשכחים מסוגם של "זה תרופה, לא אקסטזי, פארשטייסט?", ובסך הכל הוא נראה כמו מפגש לא סביר של "מרחק נגיעה" ו"טראפיק". כתוצאה מכך, עם כל הרצון להימנע מפרספקטיבה פרובינציאלית ומקטלוגים מיידיים וסנסציוניים, בכל זאת אין שום דרך לברוח מהשאלה האם "הולי רולרס" הוא קוריוז או שמא מדובר בסרט לכל דבר.

ובכן, יש לדרמה זו כמה סגולות, שאפשר היה להעריך אותן גם אם הגיבורים שלה לא היו יהודים שעושים דברים בלתי רגילים וגם אם לא היה מככב בה ההוא שגילם את מארק זאקרברג. הסרט מצליח לעורר הזדהות וסקרנות לאורך הדרך, הוא בונה מתח היטב ויש בו כמה רגעים שעשויים ביופי רב – וזאת הודות לשילוב מוצלח בין תסריט מדויק לפרקים, עבודת משחק רגישה לעתים, מוזיקה מקורית נוגעת והיכולת של אש להשתמש באמצעי המבע כדי לייצר אווירה.

מצד אחר, יש ב"הולי רולרס" גם רגעים רבים שבהם אש מאבד שליטה, ובסופו של דבר הסרט כולו יוצא מאיזון. הבעיה הראשונה היא שהבמאי אינו תמיד משכיל להסתיר את דלות המשאבים שעמדו לרשותו – כל עוד שמדובר בצילומי פנים או בסצינות מוארות, זה עוד איכשהו נראה בסדר. אבל בכל פעם שהחושך יורד על הגיבורים ו/או הסרט מלווה אותם החוצה, התוצאה עכורה וכמעט חובבנית. במקרים האלה קשה להאמין שכוכבים בסדר הגודל של אייזנברג וגם ג'סטין ברטה ("בדרך לחתונה") הסכימו לשחק ב"הולי רולרס", שכן הוא נראה בהם כמו סרט גמר של תיכוניסט.

ההצדקה השנייה להמעיט בערכו של הסרט היא המינוריות שלו – נכון, הבסיס של הסיפור נשמע אקזוטי, אבל אט-אט מתגלה כי מאחורי הכותרת "האברך מבריח הסמים" מסתתרת פרשייה שולית למדי, שבה אנשים לא חשובים עשו דברים לא משמעותיים שלא הותירו חותם. בסך הכל, אפילו בלי ההשוואה לאפיות של "הרשת החברתית", הסיפור של "הולי רולרס" נראה מעט קטן על המידות של המסך הגדול. עושה רושם כי היה מתאים לו יותר לשמש קו עלילה בפרק של "חוק וסדר: מדור שעאבס" או משהו בסגנון.

הסיבה השלישית והחשובה מכל לכך שאין ברירה אלא לצחוק קצת על הסרט היא שיוצריו לא טרחו לנהוג כך בעצמם. תחת זאת, הם לקחו את כל העסק ברצינות תהומית, וזה משהו שאתה לא יכול להרשות לעצמך כשפרי היצירה שלך מורכב מרפליקות כמו "ריבונו של עולם, איפה הסם?". אש היה חייב לבחור באחת משתי האופציות – או להפחית מעט את כמות היידשקייט, או להשאיר אותה כמות שהיא אבל לאזן אותה במעט אירוניה. אש קיווה שיצליח לאכול את הקוגל ולהשאיר אותו שלם, אבל גילה כי ניפוח הצד הפולקלוריסטי בא על חשבון העוקץ הדרמטי.

לפיכך, גם אם יש בו כמה מעלות, "הולי רולרס" נותר בגדר קוריוז, והפעם הבאה שבה ניתקל בשמו תהיה ככל הנראה רק במסגרת שעשועון טריוויה על כוכבו. "אז בשנה שבה היה ג'סי אייזנברג מועמד לאוסקר על 'הרשת החברתית', איך קראו לסרט שבו כיכב בצד אורי פפר?" יתהו אז, ומי שראה את השניים מחביאים יחדיו אקסטזי בציציות לא ישכח את התשובה גם עוד מאה שנה.