מלך הזירה: מיהו המתאגרף הגדול בתולדות הקולנוע?

מכל ענפי הספורט, האגרוף הולם כמו כפפה את הקולנוע: הדרמטיות של הקרב, האינטנסיביות של המתרחש בין החבלים, האינדיבידואליות של הגיבורים והעובדה שבדרך כלל יש להם סיפור חיים רב תהפוכות. כל אלה סיפקו במשך השנים חומר לעשרות סרטים על מתאגרפים, ואיכשהו תמיד יש מקום לעוד. למעשה, זה כבר הפך לריטואל: פעם בכמה שנים מגיעה דרמת איגרוף חדשה, והיא זוכה להצלחה ביקורתית וכלכלית ובדרך כלל גם מועמדת לאוסקר, ולפעמים אפילו זוכה בו.

השנה מדובר ב"פייטר", שבו מגלם מרק וולברג את דמותו (האמיתית, כנהוג בז'אנר), של מיקי וורד, שהיה הבטחה גדולה, שקע בשלל תסבוכות אישיות ומשפחתיות, אבל מצא את דרכו חזרה למרכז הזירה. "פייטר" יגיע לאקרנים בישראל בסוף השבוע הקרוב, ומיד לאחר מכן יסתער על גלובוס הזהב והאוסקר. רגע לפני שזה קורה, יצאנו לחלק פרס אחר: בין כל המתאגרפים הקולנועיים שקדמו לוורד, מי ראוי לתואר הגדול מכולם?

הטורניר מתחיל בעימות בין-מגדרי. בצד אחד של הזירה עומד בוץ' קולידג', המתאגרף שברא קוונטין טרנטינו כמחווה למי שהתרוצצו בין החבלים בסרטי וספרי הפילם-נואר של שנות הארבעים והחמישים. בצד האחר של הזירה ניצבת מגי פיצ'גרלד, המלצרית הענייה שפרחה בגיל מאוחר בזכות הכשרתו של המאמן האגדי פרנקי דאן (בגילומו של קלינט איסטווד).

בניגוד למתרחש ב"ספרות זולה", הפעם אין בכוונתו של קולידג' למכור את הקרב: הוא בא לנצח בו, וכיוון שהיריבה שלו משתייכת למין הנשי, הוא משוכנע שיהיה לו קל לעשות זאת. השאננות של קולידג' עולה לו ביוקר: יריבתו המאומנת היטב מהממת אותו בחבטות מתוזמנות, והוא נשלח לרצפה כבר בסיבוב הראשון. המתאגרף אמנם מצליח לקום על הרגליים לאחר המהלומה הראשונית הזו, אבל למי שלא מצליח אפילו לשמור על השעון של סבא שלו אין סיכוי לשרוד מול מתאגרפת בסדר הגודל של פיצ'גרלד. היא מורידה אותו לקרשים שנית בסיבוב החמישי, ומזה קולידג' כבר לא מתאושש.

הטורניר נמשך בעימות בין שני מתאגרפים שהונצחו קולנועית בשחור-לבן. מצד אחד של הזירה עומד המתאגרף עטור התהילה ג'ייק לה-מוטה. ממול ניצב, חסר ניסיון ואחוז בהלה, הנווד של צ'פלין, שמחפש כל דרך כדי להרוויח כסף למימון ניתוח העיניים של יקירת לבו, גם אם תהיה זו דרך כואבת וחסרת סיכוי.

ואכן, כבר בתחילת הדרך נראה שהנווד הוא בשר תותחים: לה-מוטה אמנם אכל ושתה קצת יותר מדי לפני ההתמודדות, אבל אפילו הכבדות שלו לא מונעת מאגרופיו להשיג את פרצופו של יריבו המסכן. הנווד מנסה להתחמק בכל דרך, מסתתר מאחורי השופט ומוצא מקלט בחבלים, אבל בסופו של דבר לה-מוטה תופס אותו בפינה. רגע לפני שהפייבוריט יכתוש את האנדרדוג, מגלים האחראים על הקרב היגיון בריא, מכריזים על סיומו הטכני, מצהירים על לה-מוטה כמנצח ומניחים לנווד לברוח כל עוד נפשו בו.

מפגש פסגה בין שני הרי הרוקי הגדולים של עולם האיגרוף - שניהם אמריקאים ממוצא איטלקי שצמחו בשכונות העוני והגיעו משם הכי רחוק שאפשר. בצד אחד של הזירה זהו רוקי בלבואה, יליד פילדלפיה, ובצד האחר שלה זהו רוקי גרציאנו, יליד ברוקלין. כל אחד מן השניים עתיר ניסיון וגם מכיר כבר מצעירותו את כל התרגילים המלוכלכים שבנמצא, כך שברור שזה יהיה קרב שקול.

ואכן, בניגוד לשני רבעי-הגמר הקודמים, הפעם איש לא נופל אפיים וגם לא מתחמק מיריבו. גרציאנו, המודע לסיבולת האדירה של בלבואה, מנסה לנצל את היכולת האימתנית שלו לסיים קרב במכה אחת, אבל בלבואה פשוט לא נותן לו לעשות כך. לרגעים נראה שאחד מהשניים יחטוף נוק-אאוט, אבל שניהם נשארים על הרגליים עד תומו של הסיבוב ה-12 והאחרון.

השופטים מתכנסים להכריע את הקרב בנקודות. בלבואה עומד בפינה וזועק שממילא אכפת לו רק מרעייתו אדריאן, אבל צוות השיפוט מכריע שבכל זאת הוא לא חוזר הביתה: הטכניקות המודרניות יותר של בלבואה הוכיחו את עצמן בסופו של דבר, והוא מן הזירה יוצא כשידו על העליונה.

והנה הנקודה היהודית של הטורניר: הפעם אחד המתאגרפים הוא לא אחר מאשר שלמה ארוך, שהיה אלוף הבלקן בנעוריו, ואז שרד את אושוויץ הודות לכישורי הלחימה שלו. גם ליריב שלו יש קשר ישראלי: זהו בילי פלין, המתאגרף המתקמבק שחזר לזירה למען עתידו הכלכלי של בנו הבלונדיני, ובכך סחט את דמעותיהם של מיטב תושבי הארץ בסוף שנות השבעים והפך כאן לדמות פולחנית.

גם הפעם זהו קרב מאוזן בין שני מתאגרפים חזקים ועתירי מוטיבציה, ונראה שאף הוא יגיע להכרעה בנקודות. אבל עם הזמן מתגלה שארוך אולי ניחן באינסטינקטים מעולים וברוח לחימה נדירה, אבל הוא לא יכול להתחרות במיומנות המלוטשת וההכנה הממוקצעת יותר של פלין, שמצליח להפיל אותו בנוקאאוט רגע לפני הסיבוב האחרון.

רוקי בלבואה חשב שראה כבר הכל, אבל הוא בחיים לא חזה באשה שלוחמת כמו מגי פיצ'גרלד. המתאגרפת נטולת החת מסתערת על בלבואה כבר בסיבוב הראשון: היא מודעת לנטייה שלו להכריע קרבות לקראת הסיום, ורוצה להקדים תרופה למכה. אבל רוקי, כמיטב המסורת, מצליח להחזיק מעמד. לרגעים נראה שמגי תפיל אותו, אבל בכל פעם ופעם הוא מתאושש.

ואז, בסיבוב השמיני, ימנית מוחצת של מגי תופסת את רוקי לא מוכן, והוא מאבד שיווי משקל. האם תהיה לנו אשה בגמר? לא, בדיוק כמו בקרב שלו נגד קלאבר לאנג (מיסטר טי), רוקי צובר מחדש מומנטום והופך את הכמעט-נפילה להתנופפות שמסתיימת במהלומה בלתי ניתנת לעצירה. מגי צונחת לקרשים וברור שמזה היא לא תקום. רוקי בלבואה שוב ניצח.

כל הסנטימנטים של הקהל הולכים לבילי פלין, בעיקר לאור העובדה שילדו זהוב השיער יושב בקהל וסופק ידיים. אבל לג'ייק לה-מוטה אין סנטימנטים לאף אחד, והוא מפרק את פלין בשיטתיות מהסיבוב הראשון. המתאגרף הוותיק משתמש בכל מה שאי פעם למד כדי להשיב לו מלחמה, אבל בסופו של דבר בריאותו הרופפת מכריעה אותו, ובדיוק כמו שקרה לו בסרט, הוא מתפגר. לה-מוטה אפילו לא טורח להושיט מטפחת לילדו הבוכה של יריבו: הוא ממהר לחדר ההלבשה כדי להתכונן לקרב המכריע מול רוקי בלבואה.

זה לא סתם גמר, אלא דרבי של ממש בין שני מתאגרפים שונים לחלוטין. רוקי בלבואה מסמל את הגשמתו של החלום האמריקאי, בשעה שג'ייק לה מוטה מייצג את שברו; רוקי הוא אב משפחה למופת ובכלל אדם נחמד, ולעומתו לה-מוטה מתאכזר לכל מי שבא עמו במגע, ובעיקר לקרוביו; עם בלבואה כל ילד יכול להזדהות, אבל בשביל להבין את לה-מוטה צריך לקרוא את פרויד. אז מי ינצח בסופר-קלאסיקו?

לה-מוטה שואף להחטיף לבלבואה כמו שהרביץ לאחיו לאחר שהוא עשה לו רן שריג על אשתו. בלבואה, מצדו, זוכר את התקדים של שוגר ריי רובינסון ומאמין שגם הוא יוכל לשחוט את לה-מוטה. התוצאה היא קרב שקול שהולך עד הסיבוב האחרון. ואז, בשעה שהקהל כבר מתכונן להכרעה בנקודות, קורה מה שאירע לבלבואה בקרב השני שלו מול אפולו קריד: המהלומות ההדדיות מפילות ארצה בו בזמן גם אותו וגם את יריבו.

מי מהם יקום ראשון, אם בכלל? השופט מתחיל בספירה. אחת, שתיים...לה-מוטה מתחיל להתרומם, בלבואה עדיין לא זז. שלוש, ארבע... לה-מוטה לא מצליח להשלים את הקימה, בלבואה מראה סימני חיות. חמש, שש... זהו, לה-מוטה גמור, אבל בלבואה חוזר לעצמו כמו עוף הפניקס. שבע, שמונה...בלבואה מתרומם איכשהו ומצליח לעמוד על שתי הרגליים. לה-מוטה, לעומת זאת, כבר לא בהכרה. הקהל משתולל באקסטזה, אדריאן לא מצליחה לעצור את הדמעות, ורוקי רוקד בזירה.

השופטים נותנים את האישור, והכרוז לוקח את המיקרופון ומכריז - גבירותי ורבותיי, המתאגרף הקולנועי הגדול של כל הזמנים הוא... ר-ו-ק-י ב-ל-ב-ו-א-ה!

נכון, בעוד כמה שנים הגיבור של "פייטר" כבר ייכנס לקאנון וייתן לבלבואה פייט מחודש על התואר הזה, אבל בינתיים תנו לו לנוח על זרי הדפנה.