פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תעשי לי ילד: על הספר "ממני והלאה"

      על פניו "ממני והלאה" נראה לא מספיק רחב בשדה המחקר שלו, אבל החשיבות והייחודיות שלו עוד יהפכו אותו למסמך מכונן עבור מי שלא רוצים ילדים. דוד רוזנטל אב השנה

      כששלמה בר והברירה הטבעית ביצעו את "ילדים זה שמחה" של יהושע סובול, ספק אם ידעו שהשיר יהפוך להיות הסלוגן של אנשים הצמאים לצאצאים. הטייטל, שהוא בעצם ביקורת אירונית על דרבונו של דוד בן גוריון להפוך משפחות למרובות ילדים על מנת לשמר את הריבונות היהודית במדינה, הפך בשני העשורים האחרונים למשפט תוכחה כנגד אלה שלא ממש מעוניינים ב"אושר הבלתי נגמר" הזה. ותאמינו או לא, יש כאלה. אורנה דונת יודעת.

      מבחינת דונת, 34, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ההגדרה "אמא" היא לא הכרח, נהפוך הוא. אבל נמאס לה להסביר את זה באופן פרטני לכל פלוני ששואל אותה האם היא לא מודאגת מכך שהשעון הביולוגי שלה מתקתק או שהיא לא מרגישה שמשהו איתה לא בסדר. במפתיע או שלא, היא לא היחידה. במשך קרוב לארבע שנים, בין 2004 ל-2007, עמלה דונת על מחקר בנושא נשים אל-הוריות - כאלה שלא רוצות וכנראה שגם לא ירצו לעולם להיות אמהות - וכתבה את "ממני והלאה". בספר זה היא מביאה את ההסברים של נשים בעיקר, יחד עם מעט גברים, לבחירה לא להביא ילדים לעולם. היא עושה זאת על בסיס מחקר איכותני (מחקר שאינו נשען על מספרים וכמויות אלא על מבט התנהגותי דרך מקרים ספציפיים) שערכה דרך פורום "נשים שלא רוצות ילדים" באתר "תפוז".

      על פניו, העובדה שהרפרנס הבלעדי כמעט של דונת הוא פורום אחד באתר אינטרנט, מעידה על כך שמדובר בעבודה שטחית, כמעט ברמת המעגל החברי הקרוב. בפורומים ברשת אין חברים רבים, הגרעין הקשה מונה במקרה הטוב כמה עשרות פעילים ועוד מספר משתנה של עוברי אורח, ובוודאי שלא יכול לשמש פלטפורמה נוחה ואמינה למחקר גורף. אלא שהמקרה הספציפי הזה דווקא משרת את המטרה של דונת. מדוע? משום שבמדינת ישראל אין עדיין גוף אחר שמיסד את הרעיון ויצק ממנו תיאוריה, וגם מכיוון שבשימת הדגש על מספר מצומצם של דעות, דונת מבהירה את הנקודה הכמותית: בישראל, אנשים שלא רוצים ילדים הם מיעוט נרדף.

      והם אכן כאלה. הבאת ילדים היא טאבו קדוש אפילו בין ההוללים הגדולים שבינינו. סיבות לא חסרות: ביטחון המולדת (בייבי בום המאפיין תקופות של פוסט-מלחמה), המשכיות, ערכי משפחה והתכונה המולדת, לכאורה, הקרויה אמהו?ת. וכמובן, הכמיהה לאהבה, כי "רק כשיש לכם ילד אתם יודעים מה זה לאהוב באמת". החברה שלנו מחלקת לכל מי שאינו רוצה להביא ילד לעולם סטיגמות שליליות, מאגואיסט חסר תקנה, דרך חוסר מחויבות לביטחוננו ועד הפרעה נפשית הדורשת טיפול פסיכיאטרי. את כל אלה מציגה דונת דרך מרואיינותיה, שכל חטאן הוא הרצון להמשיך במסלול החיים שלהן כפי שהוא במקום לשנותו מקצה לקצה כדי לטפל במישהו אחר שזקוק להגנתן 24 שעות ביממה

      שוב "ברוך שלא עשני"?

      מדוע היא שמה את הדגש על נשים? ראשית, משום שלהן יש בעיה גדולה יותר מלכתחילה. המרואיינת Gertrude מסבירה זאת במספר סעיפים (עמוד 192): "כי התגובות שגבר ייתקל בהן לעולם לא יהיו חריפות ונחרצות כמו אלה שיופנו כלפי אישה... כי החברה סבורה שגבר שאין לו ילדים הוא הולל חביב... כי גבר יכול להחליט על כך גם בגיל 80..." ב"ממני והלאה" יש, אם כן, נגיעה בשני נושאים מרכזיים: לא רק חוסר הרצון להביא ילדים לעולם, אלא גם ההבדל המגדרי בגישת החברה לנושא.

      אבל האם הגברים יוצאים זכאים במקרה הזה? ממש לא. הטיעון המתנשא לפיו "תחשבו על ההתאהבות הכי גדולה שהייתה לכם ותכפילו פי מאה" (עמוד 125) והרצון להיות הורים רק כדי לשאת בשם התואר הזה, בלי להבין את ההשלכות הנפשיות והכלכליות של גידול ילדים, הם מנת חלקם של גברים ונשים כאחד. לא בכדי נטמע כאן כל כך עמוק הביטוי האופורי "תעשה לי ילד", המרמז על מתנה שאינה נגמרת: אושר מתכלה (מין) שתוצאתו היא אושר בלתי מתכלה (ילד).

      אבל האם ילד הוא בהכרח אושר, ובמיוחד כזה שאינו נגמר לעולם? אוי לכם אם תגידו שלא. החברה הישראלית לא רק שאינה מקבלת, היא בעיקר לא מאמינה לאנשים שאומרים שלהם לא יהיה ילד ומצביעה עליהם כמצורעים. לא בכדי עושה דונת השוואה מעניינת בין הקהילה הזו לקהילה ההומוסקסואלית (עמוד 196): "גם מבחינת כמה מהאל-הורים, 'הארון' הוא מצב קיומי המגדיר את הווייתם, ונדמה כי עצם הצורך להצדיק אותה, וכן אופי התגובות שנלוות להוויה זו, מרמזות שקיימת מעין תודעה של ארון, המשותפת לאוכלוסיות רבות שלעתים נדחקות בעל כורחן אל שולי החברה".

      בכל אלה ועוד אספקטים רבים בנושא נוגעת דונת. כך יוצא שהפריזמה, המסתכמת למראית עין ראשונית בפורום קטן ונידח, למעשה רחבה יותר משניתן לשער תחילה. זאת ועוד, העובדה שדונת היא הראשונה שיצאה חוצץ כנגד הוקעתם של האל-הורים בישראל הופכת את הספר לחשוב בעיקר בשל ראשוניותו. סביר להניח שכמו בכל עבודת מחקר פורצת דרך, המשוכנעים ישתכנעו בעוד אחרים ימשיכו לראות בנשים שאינן רוצות ילדים סוג של מוטציה טמאה הפוגעת במורשת ובממסד. בראייה היסטורית, לעומת זאת, "ממני והלאה" עשוי להפוך למניפסט שיעזור לאל-הורים העתידיים להרגיש פחות רדופים, ואולי גם לאלה המתנגדים להם להבין אותם ובעיקר להאמין להם.

      אורנה דונת, "ממני והלאה", 246 עמודים// ידיעות ספרים