גדול עלינו: על ההיסטוריה של "מסעות גוליבר"

"מקום בו לא תוכל עוד המרירות הזועמת לכרסם בלב" - כך ציווה ג'ונתן סוויפט, מחבר "מסעות גוליבר", לחרות על מצבתו לפני שמת ב-1745. הסאטיריקן האירי (יליד 1667) אכל הרבה מרור בחייו וקיווה שיוכל לפחות לנוח בקבר, אבל גם זה לא קרה. אין ספק שסוויפט משקיף עלינו מהשמים בייסורים כבר מעל 250 שנה והשאלה היא למה? וגם מדוע הפנטזיה ההוליוודית הטרייה על פי הרומן הענק שלו, שתגיע לאקרנים בישראל מחר (חמישי), תגרום לו לעשות כמה פליק-פלאקים חזקים במיוחד מתחת לאדמה?

ובכן, יש כאלה שכותבים למגירה וכאלה שכותבים לנשמה, אבל במקרה זה היעדים של המחבר היו אחרים לגמרי. כפי שמתאר אוריאל אופק בספרו "איך נכתבו ספרי ילדים" (הוצאת מסדה), סוויפט היה טיפוס מהזן של מארק זאקרברג – אדם בודד ולא מיוחס, ועם זאת מוכשר באופן חריג, שתמיד חש מקופח בחברה הבריטית המעמדית ועתירת משחקי הכוח. סוויפט היה משוכנע תמידית שכולם בטוחים כי הם טובים ממנו, וקיווה להשתמש בעט שלו כדי להשפילם ולהעמיד אותם על טעותם.

בהתאם לכך, "מסעות גוליבר" היה תגובה על העלבון ששבר את גב הגמל. זה קרה לאחר שהמלכה אן השלימה בהצלחה את מלחמתה נגד צרפת, והודיעה כי לרגל הניצחון תחלק תארים למי שהיא חפצה ביקרם. סוויפט, שהיה מהבולטים בתומכיה, הניח שהיא תפרגן לו בדרגת בישוף – אך תחת זאת היא העליבה אותו במינוי לדיקן של כנסיית פטריק הקדוש שבדבלין.

"הם שולחים אותי לגלות! הם יראים מנוכחותי בלונדון, אבל חכו נא, אין הם יודעים עדיין כי עטי עשוי לפגוע בהם גם ממרחקים", הצהיר בתגובה סוויפט. אצל זאקרברג הנקמה הבשילה (לפחות לפי "הרשת החברתית") בערב שבו בחורה זרקה אותו, אבל במאה ה-18 הכל קרה לאט יותר. וכך, הסופר הפגוע חיפש במשך שבע שנים את הנשק המתאים ביותר כדי לנקום בשלטונות אנגליה. הוא מצא אותו לאחר היתקלות מקרית בטיוטות שכתב כמה שנים קודם לכן לפרויקט משותף שלו ושל כמה מעמיתיו, שבמסגרתו הם היו אמורים לכתוב יחדיו ספר מסעות.

סוויפט נטש בזמנו את המיזם, אבל הקריאה המחודשת במה שהספיק לכתוב לו האירה את עיניו – ז'אנר המסעות יהיה כלי אידיאלי ליצירת משל ושנינה על המנהיגים שפגעו בו. התוכנית נראתה לו אז פשוטה: גיבור הספר יהיה צעיר ממוצע, שדבר אינו מגוחך בו, וכל הדמויות הבדיוניות שיפגוש בהרפתקאותיו המופלאות יהיו אלגוריות מרומזות אך ברורות למנהיגים הנלעגים השנואים על סוויפט. הסופר היה כל כך נלהב מן הרעיון, שהוא שקע בו טוטאלית במשך שנים, וכתב רומן עתיר ממדים, שבו ארבעה חלקים שונים. הוא גם היה כה משוכנע שהמסרים שלו יובנו כהלכה ויזעזעו את אמות הסיפים באנגליה, עד שהסתיר את זהותו בפני המו"ל, ועם יציאתו של הספר ב-1726 התעקש לחתום עליו כ"למואל גוליבר".

סוויפט היה בטוח שבית המלוכה, האצילים, הפוליטיקאים ואנגליה כולה ידרשו לסקול באבנים את מחבר הספר ברגע שיסיימו לקרוא אותו, אבל קרה דווקא ההיפך המוחלט: קוראיו הרבים של "מסעות גוליבר" דווקא חפצו להלל את הסופר האלמוני ולהוקיר לו תודה. סוויפט ביקש לצחוק עליהם, אבל הם צחקו איתו. כפי שהסופר חלם, הרומן שלו כבש את ההמונים, אך במקום להעיר אותם רק איפשר להם לשקוע עוד יותר באסקפיזם.

לא זו בלבד שהקהל הבוגר לא הבין כהלכה את "מסעות גוליבר" אלא שהרומן נוכס במהרה בידי מוציאים לאור של ספרי ילדים, והם ניטרלו אותו סופית מכל עוקץ וארס. הסיבה לכך היא שכדי להתאים את היצירה לקהל היעד החדש, אותם מו"לים קיצרו אותה ואף הורידו ממנה, ללא אישורו של סוויפט כמובן, שניים או שלושה מחלקיה. "מסעות גוליבר" נולד כמפעל ספרותי עשיר ומורכב, שכדי להבינו יש לקרוא אותו במלואו ושבו חלק אחד משתקף ומהדהד באחר, אבל כל מה שנותר ממנו הוא סיפור פנטסטי קטן וקליל על אדם שמגיע לממלכת גמדים. דבר דומה קרה באותה תקופה גם ל"רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, אבל זה לא ניחם את סוויפט – הספר שהיה אמור לגאול את נשמתו רק העכיר אותה עוד יותר, והוא הלך ונהיה מריר עד שיצא לחלוטין מדעתו ומת מיואש לחלוטין מן העולם.

מה שסוויפט לא ידע הוא שכ-150 שנה לאחר מותו תיוולד אמנות הקולנוע ותעצים עוד יותר את העוול שנעשה לו. על מדף הספרים עוד אפשר לאתר את הגרסה המלאה והבוגרת של "מסעות גוליבר" בצד שלל הקיצוצים הילדותיים שלה. לעומת זאת, במסך הגדול ניתן למצוא כמעט אך ורק עיבודים מסוג אחד שנעשו לספר. כל העיבודים הללו חזרו על אותם שני חטאים קדמוניים – הם התייחסו לשניים בלבד או אפילו רק לאחד מן החלקים שלו, והם לקחו מהם רק את הממד הפנטסטי ואת הבדיחות הפשטניות ביותר.

דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא כבר באחד מן הגלגולים הקולנועיים הראשונים של "מסעות גוליבר" – "Gulliver Mickey", סרט קצרצר תוצרת דיסני מ-1934 בכיכובו של מיקי מאוס. לו סוויפט היה יודע שעכבר מונפש ייכנס יום אחד לנעלי גיבורו האנושי והפיקח, אולי הוא לא היה טורח לכתוב את הספר מלכתחילה. אבל זה עוד לא היה הגרוע מכל – חמש שנים לאחר מכן, הפיקו אולפני האחים פליישר עיבוד ראשון באורך מלא לקלאסיקה. כמובן שגם הם הפכו אותה לסרט אנימציה לכל המשפחה, אבל כיוון שהיה עליהם להתחרות בהצלחת "שלגיה ושבעת הגמדים" פורץ הדרך של דיסני מאותה שנה, הם גם הוסיפו לה הפעם כמה שירים מקוריים. וכך, עבר "מסעות גוליבר" עיוות נוסף והפך מפסיפס של שנינויות מושחזות למסכת של פזמונים וריקודים.

בשבעים השנה שעברו מאז נעשו בהוליווד עוד כמה עיבודים לרומן הקאנוני, ובכולם היו את המאפיינים של גרסאותיו הקולנועיות הראשונות. באופן אירוני, הקבלה הזריזה של "מסעות גוליבר" לקאנון היתה הקללה הגדולה שלו. העובדה שביטוי כמו "גוליבר בארץ הגמדים" הפך למטבע לשון ושהדימוי שלו נצרב בתודעה הקולקטיבית, גרמה לכך שמי שעיבדו את הספר בעצם לא התבססו עליו (ולפעמים בכלל לא קראו אותו) אלא רק על תמונה אחת ועל משפט אחד ממנו.

יוצאת הדופן היחידה היא המיני-סדרה שנעשתה ב-1996 על פי הספר, והפעם עם בריאן הנסון כמפיק ועם טד דנסון כגוליבר. הסדרה השתרעה על פני שלוש שעות, ובהתאם להיקף החריג, היתה נאמנה מן העיבודים הקודמים והציגה את כל ארבעת חלקי הספר. עם זאת, גם כאן היוצרים התעלמו במכוון מן ההיבטים הסאטיריים והאלגוריים, ותחת זאת התמקדו ברובד הפנטסטי של הרומן וגם חיזקו את הצד הרומנטי שלו.

העיבוד הקולנועי הטרי ל"מסעות גוליבר" אף לוקח צעד אחורה לעומת הגרסאות הקודמות, שכן עלילתו מתבססת רק על קמצוץ קטן מתחילת הספר, וכיאה לעידן המותגים, "גוליבר" הוא בסך הכל השם המוכר שמאפשר לג'ק בלאק להביא לידי ביטוי את כישוריו הקומיים, שאין להם כל קשר עם רוחו של סוויפט. הבדרן האמריקאי אף הכריז בלי בושה כי לא קרא את הספר לפני תחילת העבודה על הסרט, והודה כי גם לאחר שעשה זאת, לא הבין את האמירות הסאטירות שהיו במקור. סוויפט ודאי לא ישבע נחת גם מכך שהקומיקאי הסקוטי בילי קונולי, המגלם בסרט את מלך הגמדים, הכריז כי הוא משתמש בתפקידו כדי להביע את חיבתו לנסיך צ'רלס. בכך, השחקן הפך למעשה את מה שהיה מתקפה חריפה על בית המלוכה לחנופה לבעלי השררה.

סוויפט יכול לכל הפחות להתנחם בכישלון הביקורתי והקופתי המסתמן של "מסעות גוליבר". האם זה מלמד כי הקהל החליט שהגיע הזמן להתייחס לספר של סוויפט ביתר נאמנות? "גרדיאן" הבריטי כבר קרא לתעשיית הקולנוע להרים את הכפפה ולהתמודד ברצינות עם המורשת המורכבת של הסאטיריקן המנוח. זו לא תקווה מופרכת, שכן למרות כל העיוותים שנעשו לספר, עדיין יש בנמצא את גרסאותיו המלאות, וקיימים גם מחקרים מלומדים אודותיו ואנשים שמכירים ומבינים אותו היטב. הקולנוע הבריטי כבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל להביא אל הבד גם יצירות ספרותיות מורכבות (ראה "טריסטרם שנדי" של מייקל ווינטרבוטום), אז אולי עכשיו יגיע גם תורו של "מסעות גוליבר". תארו לעצמכם את ריקי ג'רווייס וסטיב קוגן מלמדים את ג'ק בלאק למה התכוון סוויפט כשכתב על גמדים וענקים. אם וכאשר פרויקט כזה יקרום עור וגידים, לבו של הסופר לבטח יהיה מריר קצת פחות.