בדלתיים פתוחות: סיכום 2010

כשהיינו קטנים, אמא הכניסה לנו לראש שתחתונים, למרות שלא רואים אותם, צריכים להיות טריים ושלמים תמיד. הרי מה יקרה אם חס וחלילה, חס ושלום ניקלע לתאונה או ניפול ברחוב? הרופאים יידעו תיכף ומיד שהילד הזה בא מבית מקולקל. בית "האח הגדול" הוא בית מקולקל בהגדרה שלו. כאן זה לא רק בסדר, זה אפילו רצוי, שיראו לך את התחתונים, או עדיף – שיראו שאין לך כאלו. כאן גרים בכיף, מריירים מתוך שינה, מפליצים זה על זה ובוגדים בארוסים בשידור חי. ולמה לא באמת? העין הגדולה צופיה והרשות נתונה.

בתחילת השנה, פרסמו אתר וויקיליקס ומקימו הססגוני ג'וליאן אסאנג' מסמכים על המערכה האמריקאית בעירק ואפגניסטן. לפני חודש, הם חשפו את המברקים הכמוסים של הדיפלומטים של המעצמה מספר 1. אבל יותר משגילינו דברים שלא ידענו, נוכחנו לדעת שמה שמתנהל בחדרי חדרים ובתשדורות מוצפנות אינו שונה ממה שנאמר בשיחות סלון. פוטין "זכר אלפא"? וואו. אחמדינג'ד "הוא היטלר"? לא נכון! כך, החשיפה הגדולה של וויקיליקס היא שאין מה לחשוף: "דיפלומטיה" הוא פשוט גרסה עטורת גינונים של "האח הגדול".

לא רק שהמציאות עלתה על כל תסריט וכוכבת "מחוברות" דנה ספקטור וכוכב "מחוברים" רן שריג מצאו עצמם מתחברים ונוטשים את הקן. הם גם החליטו לדווח על זה כל אחד מנקודת ראותו ובאופן הפומבי ביותר האפשרי. חלפו הימים שמתחבאים במלונות לפי שעות, אין יותר צורך לשקר לאישה על "מסע עסקים" מומצא, בעידן ה"אני ואני ואני ואני" הכל מותר כל זמן שזה משרת את האנוכי, ואין יותר עניין עם מה יגידו השכנים. קידמה ליברלית או סתם חוסר בושה? אתם תחליטו.

ביוגרפיה, ובוודאי אוטוביוגרפיה, היא דרך מצוינת לסגור חשבונות: אין צורך בתגובות או הצלבת מידע – הרי מדובר בחוויות של המספר, לא בטענות של היסטוריון. אהוד אולמרט טוען שאהוד ברק רימה אותו? אחלה חומר לגיליון החג. יאיר לפיד סוגר חשבון דרך הביוגרפיה של אבא? רב מכר. דן חלוץ מאבחן את מנת המשכל של בוגי יעלון? להיט בשבוע הספר. מאז ימי "פנקס שירות" של יצחק רבין לא שחינו בכל כך הרבה ג'וס של אנשי ציבור כמו ב-2010. רק שלא יתפלאו אחר כך אם אמון הציבור טבע בתוכו.

אורלי אינס החליטה שהיא במשחק הפנים המפוקסלות לא מסכימה לשחק. מבחינתה, כל עוד מדובר בלוח השחמט הפרטי שלה היא לא תהיה הפיון שמושלך הצידה בזמן שהמלכים הולכים ראש בראש. לא רק שהיא נתנה דוגמא אישית לנשים שנאלצות פתאום להגן על עצמן ועל הרזומה המיני שלהן כשגבר בעמדת מפתח משליך אותן לדשא, היא גם שינתה את חוקי המשחק עבור כל ה-א' וה-ד' שיבואו בעקבותיה. היינו אומרים שיש לה ביצים, אבל זו לא בדיוק מחמאה בהתחשב בחבורת הזינים שמולה היא מתמודדת.

"זה קטע של חוויה צבאית ותו לו", אמרה החיילת המשוחררת עדן אברג'יל, שהתפרסמה בזכות תצלומיה לצד פלסטיני כפות. אברג'יל אינה החיילת הראשונה וגם לא השנייה שמצטלמת בפוזה מגרה ליד עציר פלסטיני, אבל כשפרסמה את התמונות לעיני כל בעמוד הפייסבוק שלה, היא הפכה לנערת הפוסטר של התופעה. הארץ רעשה וגעשה, הצבא המוסרי בעולם עבר שבוע קשה, אבל לפחות חיילות האינתיפאדה הראשונה שכיכבו בסרט "לראות אם אני מחייכת" יכולות סוף סוף לנשום לרווחה.

מילא עדן אברג'יל, כולו קצינה לשעבר שמוכיחה שיותר משצה"ל הוא לא הצבא המוסרי בעולם, אנשיו הם לא העפרונות המחודדים בקלמר. אבל כשאנשים עם מודעות תקשורתית כמו ג'ודי ניר מוזס שלום או אפרים שמיר בוחרים להתכתש עם כל העולם ואחותו דרך הפייסבוק והטוויטר שלהם ושוכחים שהשנינויות שלהם הם סוג של עניין ציבורי, נראה שזה כבר לא עניין של חוסר הבנה אלא של תפיסה מוגדרת מראש. לפעמים זה מביך, אבל זה תמיד יותר מהנה מהפייסבוק של יאיר לפיד.

"כשיהיה לנו גנב עברי ראשון וזונה עבריה ראשונה נהיה מדינה ככל המדינות". כך, אמר המשורר הלאומי ולא שיער כי כעבור 60 שנה נגיע למידה כזו של נורמליות שלא רק גנבים וזונות יהיו לנו אלא גם את אותו הדבר שבכלל העלה את הצורך שנהיה מדינה. שנת 2010 הוציאה את הגזענות בישראל אל הפומבי. הניסוי המחשבתי הפשוט של החלפת המילים "ערבי" או "פליט" במילה "יהודי" בכל השלטים החשוכים שנישאו ומכתבי הרבנים שפורסמו לא עצר איש, וכך הפכנו באמת לנורמלים ככל העמים.