מכירים את הבדיחה על הזללן שאכל בשר על האש עד שלא יכול היה לזוז יותר? הזללן מתלונן על הכרס המלאה שלו ועל בחילה, אבל כאשר מציעים לו לתקוע אצבע בגרון ולהקיא, הוא עונה "אם היה לי מקום לדחוף אצבע, הייתי כבר אוכל עוד נקניקיה".
והבדיחה המעודנת הזו על מה ולמה? בהחלט היה אפשר להיזכר בה אחרי הפרק הראשון של הסדרה התיעודית החדשה "בקרוב אהבה", ששודר אמש (שבת) בערוץ 2. הסדרה, של הדוקומנטריסט אירי ריקין ("רוצחים" ו-"18"), עוקבת אחרי מסען של חמש נשים בחיפוש אחר אהבה. המשתתפות הן מפורסמות יותר ופחות: סיגל שחמון (שעזבה את התוכנית במהלך הצילומים לאחר שמצאה אהבה בעלת ניחוח שערורייתי והתחברה עם הבעל לשעבר של החברה הטובה שלה לשעבר); גילי שם טוב (שגם רקדה לאחרונה ב"רוקדים עם כוכבים" והוציאה את הריקוד החד מיני מהארון של המיינסטרים); גאיה טראוב, השחקנית הצעירה; אמירה בוזגלו, מפיקה; ומיכל שפירא, זמרת ומשתתפת לשעבר ב-"פרויקט Y", גרסת ה"אח הגדול" המוקדמת.
את חמש הנשים מרכז ריקין על מסך סקייפ אחד ועליו הן נפגשות לשיחות וידיאו צ'אט זו עם זו, בהרכב מלא או חלקי או כל אחת מול ריקין בלבד. כל אחת מהנשים מתבקשת לשתף בהסטוריית האהבה והזוגיות שלה, לצאת לדייטים מצולמים ולהתכנס כדי לצפות ולנתח אותם בצוותא. משונה מעט, אבל לא חסר תקדים אם להסתמך על הסדרה הדוקומנטרית הקודמת של ריקין, "18", שם שוחח באותו האופן עם בני נוער על חייהם.
מפורסמים המחפשים אהבה ובוחרים לשתף בכך את כל העולם ואשתו שתחיה הם לא דבר חדש, אפילו לא בביצת הצ'כונה הקטנה והישראלית. חנה לסלאו יצאה לדייטים ב"תעשו מקום לחנה לסלאו"; ציפי ברנד, בסדרה המצוינת שלה "מישהו לאהוב", חשפה בין השאר גם את חיי הנפש והאהבה הסוערים של הגר ינאי; ליאת בר און הכניסה את כל צופי "מחוברות" לחיפוש המתיש אחר גבר הולם; ואפילו גלית גוטמן שיתפה אותנו בקשיי חיי הנישואים ב"בטבעת זו". בקיצור, דוגמאות שהקדימו את "בקרוב אהבה" לא חסר. אז איפה הייחוד? אוה, טוב ששאלתם.
ל"בקרוב אהבה" יש ניחוח טיפולי. אם אתם קרועים על "סופר נני" ועל אלון גל, יכול מאוד להיות שתתחברו מאוד לשיחת בנות קפולסקי שמייעצות זו לזו, זועמות האחת על השמוק של השנייה ומתמוגגות בקריאות "שיואו!" מכל שביב רומנטיקה שעולה מן הדייטים המצולמים. על כל הקונצ'רטו לאסטרוגן הזה מפקח המבוגר האחראי אירי ריקין: הוא מסדר להן דייטים בסמכותיות משל היו המלאכיות של אירי, נוזף בהן באבהיות, דוחק בהן להגיע להחלטות חותכות ומשכין סדר בתוך החתוליאדה הייללנית.
לפעמים ההנחייה הזו מחליקה על מי מנוחות ולפעמים הדבר גורם לזוע באי נעימות. האם ריקין הוא מטפל זוגי? פסיכולוג? קואצ'ר? גם לא ברור בהכרח אם מדובר בכוונות טובות או בדוקומנטריסט שמנסה לפלפל את חיי המתועדות שלו כדי להקפיץ את מדד הדרמה. כך או כך, אווירת ה-AA שעולה מהמפגשים מטרידה לא פחות מלהתפרץ בטעות למפגש אלכוהוליסטים אנונימיים.
המשתתפות לא אחידות ברמת העניין שהן מייצרות. אמירה בוזגלו, למשל (בעיקר בהמשך הסדרה), מעוררת חיבה ואמפטיה בנכונות שלה לשתף במינימום פאסון את המשתתפות האחרות ואת הצופים בקשיי הדרך וגילי שם טוב מקרינה כנות ופגיעות. אבל מיכל שפירא מעלה מופע אימים רגשי ומכור לדרמה שמרחיק את העיניים במבוכה מהמסך, סיגל שחמון לא מצליחה לשכוח שיש מצלמה והיא מתוקתקת פרסונה כאילו המשיכה את תוכנית הבוקר, וגאיה טראוב לא מצליחה לשכנע שהיא יותר ממילוי רובריקת הצעירונת התמימונת המתוקונת.
גם אם לא נתווכח בעניין צמצום הדיון למציאת אהבה וזוגיות לא במיוחד מעניין, בטח שלא הכי מעניין עדיין, אין מה לעשות: "מחוברים" עשתה זאת טוב יותר. בלי להנדס סיטואציות מלאכותיות באופן שמכריז על עצמו כהתערבות של דוקומנטריסט שאפתן, הצליח דורון צברי לייצר ולערוך דרמה שהשאירה את הלסת שמוטה. וכל זה בסדרה שהסתיימה ממש לא מזמן ועדיין מהדהדת בזיכרון הטלוויזיוני הקולקטיבי.
לצפות ב"בקרוב אהבה" אחרי "מחוברים" זה קצת כמו להזמין במסעדה חטיף טעמי אחרי קינוח גורמה. וכמו השמנמן מהפסקה הפותחת להכניס גם את "בקרוב אהבה" ללוע, זה כבר לא יותר מהתחזרות חסרת סטייל.