יקי יושע תמיד היה אנטי. כבר בגיל 21 - הרבה לפני התקופה הנוכחית שבה כל ילד קונה מצלמת HD ומתחיל להפציץ את היוטיוב ביצירות מופת - יושע עשה את הסרט הראשון של יפי הנפש, כלומר השמאלנים, בשם "שלום, תפילת הדרך" ודיבר בו על כך שישראל לא יכולה להמשיך להתקיים כחברה מיליטריסטית. ב-1972, שנה לפני השבר של מלחמת יום כיפור, העניין דרש תעוזה.
כמעט ארבעים שנה אחרי הסרט ההוא, יושע ממשיך בגישה השלילית כלפי המדינה ומוסדותיה, וייאמר לזכותו שגם הפעם זה קורה בתקופה לא קלה עבור אמנים ביקורתיים. "עוד אני הולך" החדש שלו הוא סרט שחור משחור, מחניק מרוב האומללות האנושית המוצגת בו, ומציג תמונה עגומה של מדינה החולה במחלה ממארת. תמונת העולם של יושע מודל 2010 היא כל כך מזעזעת ומדכאת בתעוזתה וחוצפתה, שהעובדה שלא הניבה מתוכה סרט טוב יותר מעוררת צער.
עוד בוואלה!
פעם, בתחילת דרכו כקולנוען, יקי יושע הצליח להתפלש בזוהמה של הקיום האנושי, אבל גם להתעלות ממנה אל הנשגב. הוא עשה את זה היטב ב"סוסעץ" (78') ו"העיט" (81'), שני עיבודים מרשימים ליורם קניוק. שתי היצירות האלה לא מספיק מוכרות היום, אבל בזמנו הן התקבלו לפסטיבל קאן ואיפשרו ליושע לגעת בקריירה בינלאומית.
בדומה לבן דורו אבי נשר, בשלב מסוים יושע מאס בתעשיית הסרטים המקומית הדלילה של שנות השמונים וחתך להוליווד. כמו נשר, גם יושע לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית למיינסטרים ההוליוודי ופסגת הישגיו בפרק הזה הוא מותחן אירוטי שולי בכיכובה של שאנון טוויד. גם נשר וגם יושע חזרו לארץ בשנות התשעים, וכאן מתחיל ההבדל. נשר הצליח להמציא את עצמו מחדש במערכת הנוכחית של הקולנוע הישראלי, והפך למלך הקופות עם סרטי מיינסטרים כמו "סוף העולם שמאלה", "הסודות" ו"פעם הייתי". יושע מצא את עצמו במשבצת האאוטסיידר, עשה כמה דרמות טלוויזיה וסדרות שלא ממש נצרבו בתודעה ורק עכשיו הצליח לרקוח פיצ'ר.
דבר אחד צריך להגיד לטובת "עוד אני הולך" וזה שהסרט מרגיש אותנטי. אולי לא בייצוג מציאות פיזית כלשהי, אלא בעובדה שמדובר במעשה ידי יוצר שמקיא על המסך את מה שמבעבע בתוך הנשמה שלו, בלי לדפוק חשבון לעצמו ולצופים. רוב הזמן הסרט הזה הוא הזיה מוחלטת, סוג של טריפ רע. מדובר בהצצה לתוך נפש מיוסרת, נטולת אחיזה בעולם הזה, שמביעה כאן כאב אינסופי וחוסר אונים. העלילה מקוטעת, וכך גם הדמויות; שום דבר אינו מצטבר למבנה אמנותי מסודר ועקבי; ושחקן מצוין כמו דני גבע נראה כמגשש בחשיכה בתפקיד הראשי המופרך למדי.
גבע מגלם את מיקי, בוגר סיירת מטכ"ל והשב"כ, שהוא מכור להימורים, נשוי לאלכוהוליסטית (נינה קוטלר), מזיין מהצד זונה נוצרייה (מרינה שויף) ומתיידד עם ילד ערבי חמוד (אלא מה, בכל זאת סרט שמאלני, לא?). בשלב מסוים מיקי נקלע לחובות עתק בקזינו ונאלץ לברוח מנושיו, שהם במקרה חבריו לשעבר ליחידה.
"עוד אני הולך" הוא לא סרט טוב, כי יקי יושע לא הצליח לעצב בו עולם אמנותי בעל עומק, עקביות ואמינות. הסרט מכוער, נטול ניואנסים, כבד וכמעט בלתי נסבל לצפייה, והוא לא משכיל לפצות על כך בתובנות פילוסופיות או תחכום עלילתי. מצד שני, מדובר ביצירה של אחד היוצרים המעניינים והמקוריים שפעלו בקולנוע הישראלי, שלא איבד את היכולת להדריך שחקנים ולהניע את המצלמה במיומנות, וסגנונו האישי ניכר על המסך בכל רגע ורגע. לכן התקווה שלי היא ש"עוד אני הולך" הוא נסיון כושל ולגיטימי בדרך לסרטים טובים ומשמעותיים יותר.