ארצות הברית של שנות השלושים היתה נתונה למשבר קשה. הקריסה הגדולה של "יום חמישי השחור" ב-24 באוקטובר 1929 הותירה צלקת עמוקה ומדממת באומה, שעד לאותו היום זיהתה בעצמה קו התאוששות עקבי ממלחמת העולם הראשונה. הנשיא הרברט הובר לא הצליח לשקם את הכלכלה, האבטלה גדלה והייאוש צמח למימדים קולוסאליים. בעוד גרמניה הכינה את עצמה למלחמה כלל עולמית, האמריקאים היו נתונים לאיום מבית - התקוממות מעמדית של השכבות החלשות וקריסת הקפיטליזם.
על רקע מדיניותו של הובר, שסייע בעיקר לבנקים ולבתי העסק הגדולים לנסות להשתקם, כתב ג'ון סטיינבק, בן למשפחת מהגרים גרמנית מקליפורניה, את ספר המופת "ענבי זעם", שראה אור ב-1939 וחולל מהפכה תפיסתית גדולה בארצות הברית. טומי ג'ואד, בן למשפחת אריסים מאוקלהומה, ריצה בכלא ארבע שנים לאחר שהואשם ברצח. כשהוא יוצא, מתגלה המציאות העגומה לנגד עיניו: הבנקים בעלי הקרקעות מאסו ביבול הדל, החליטו שאין טעם להחזיק בהן והוציאו צווי הריסה. האריסים, איכרים שבמשך שנים עיבדו את האדמות ובנו עליהן את בתיהם, נאלצים להתפנות ולחפש מקלט אחר. משפחת ג'ואד, כמו אלפי משפחות אחרות מאוקלהומה, יוצאת לדרך חדשה. התקווה באה מקליפורניה, שם, לכאורה, יש עבודה בשפע בקטיף פירות וכותנה. טומי ובני משפחתו יודעים שהמשימה הזו לא תהיה פשוטה, במיוחד שכמו בכל חלום, גם כאן המציאות מתבררת כפחות ורודה.
כשפונים לאפוס כל כך מוכר וחשוב כמו "ענבי זעם", יש להתייחס בראש ובראשונה לעניין התרגום. הספר ראה בעברית אור בפעם הראשונה בשנות ה-40. השפה הבלתי נסבלת, יחד עם הצנזורה הקשה שהוטלה על גרסתו המקורית אז, חייבו תרגום נוסף. ב-1988 תרגמה אותו תמר עמית כשהוא נטול צנזורה והשנה עשה זאת גרשון גירון. את שני התרגומים ערך חיים פסח הוותיק, שמסביר באחרית הדבר: "העברית 'התקנית' איבדה משהו מנוקשותה בעבר והיא הולכת ומגמישה ביחסה לעברית המדוברת, המשתנה ומתפתחת בקצב מהיר". רוצה לומר, אם פעם היה התרגום העברי מחויב לשפה גבוהה ולעתים דקדנטית, היום מותר להתאים את ההוויה למציאות העכשווית.
באסה ואמנות התרגום
בעיקרון, זהו פתרון כמעט בלתי נמנע, אבל נראה שגירון ופסח הלכו צעד אחד יותר מדי. בעמוד 254, דיאלוג בין טום ג'ואד האב לעובר אורח מתנהל כך: "אז אני לא הולך לבאס אותך... ברור שאתה לא הולך לבאס אותי... לעזאזל, אמרתי שאני לא הולך לבאס אתכם". ואילו בעמוד 250 מופיע המשפט "היה לנו מזל בנזונה". יש גם את הדוגמה שעליה מצביע פסח עצמו: "זה משגע לי את השכל שמישהו משתמש במלים פלצניות". מובן שפסח וגירון ביקשו להפוך את הספר לקריא ככל האפשר, אולם הרצון להפוך אותו לעדכני נראה מאולץ וכפוי ופוצע את היצירה. אפילו בישראל לא השתמשו במלים כמו "באסה" או "פלצני" עד שנות ה-80, לא כל שכן באמריקה של שנות ה-30. גירון השקיע לא מעט ועשה עבודה טובה בכך שהפך ספר לא פשוט של 621 עמודים לשוטף ומעודכן, אלא שהחריגה הקיצונית מדי מרוח התקופה פוגעת בו משמעותית.
יחד עם זאת, "ענבי זעם" כן שומר על רלוונטיות בהרבה אספקטים, וכאן כוחו כיצירה אלמותית, שהיתה בהחלט ראויה לתרגום חדש. ביצירה יש את כל האלמנטים שנמצאים בחדשות היומיומיות בעולם המערבי וגם במדינת ישראל של היום: ההתמודדות עם האבטלה; הקושי של המעמד הנמוך לפרנס עצמו; החיבור בין הון ושלטון שקורבנו הוא האזרח הקטן; והעוינות כלפי מהגרים (במקרה הזה בתוך המדינה). גם המשבר הכלכלי הקשה לא הפריע לאמריקאים לראות ביצירתו של סטיינבק איום על אבני היסוד שעליהן הושתתה האומה. האג'נדה הסוציאליסטית, שלא לומר קומוניסטית, באה לידי ביטוי לכל אורך הספר. כך בעמוד 203: "זו הייתה השמיכה של אמי קחי אותה בשביל התינוק. זהו הדבר שיתפוצץ. זו ראשית המהפך מ'אני' ל'אנחנו'". וגם בעמוד 318: "דיכוי מצליח רק לחזק את המדוכאים וללכדם. אילי המקרקעין התעלמו משלוש קריאות ההיסטוריה".
נשים הן הכושי של העולם
דוגמה נוספת מגיעה בעמוד 502, כשאם משפחת ג'ואד אומרת לחנווני: "אם נקלעת לצרה או נפגעת או שאתה זקוק למשהו לך אל העניים. הם היחידים שיעזרו לך רק הם". אלא שדרך האם מציג סטיינבק אג'נדה נוספת, כזו שעל פני השטח נראית שקטה יותר, אך חשובה לא פחות השינוי במעמד האישה. בעוד הגברים הם המפרנסים שמנסים לפלס את דרכם אל הלחם והרווחה, האם היא זו שנאבקת לכל אורך המסע ונשכבת על הגדר כדי לשמור על שלמות המשפחה. משפחת ג'ואד מתחילה את המסע ככזו שבה הגברים דומיננטיים, וככל שמתקדמת העלילה חושף סטיינבק דווקא את עליונותה של האם. בניגוד לשאר הדמויות בספר, היא לא מאבדת את שפיותה אף לרגע אחד. בכך מצביע סטיינבק על שינוי חברתי, לא רק ביחסי הכוחות הסוציו-אקונומיים, אלא גם במבנה הפטריארכלי בחברה המערבית המודרנית.
ההכרה בחשיבות העובד ובכוחן המתגבר של הנשים בחברה האמריקאית התפשטה בשנים הבאות, והגיעה לשיאה ב-1978, בסרט עטור הפרסים "נורמה ריי", שבמרכזו עומדת פועלת טקסטיל מאלבמה (סאלי פילד), הסובלת, יחד עם שאר עובדי המפעל, מניצול מצד מעסיקיה. היא נאבקת למען זכויות עובדים ומובילה למהפך דרך שביתה, שנראתה קודם בלתי אפשרית בגלל כוחם של בעלי ההון. בימים של סוף שנות ה-30, הקריאה של סטיינבק לקולקטיב ולאיגודים שיגנו על הפועל מפני בעלי ההון לא נראתה בעין יפה, אלא נתפסה יותר כהטפה לבגידה של ממש בערכי האומה. "ענבי זעם" הוחרם בקליפורניה ובמקומות רבים אחרים, נשרף והוכרז כספר שקרי. רק מאוחר יותר החלה ארצות הברית להכיר בחשיבותו של האפוס ולהעריך אותו. ואצלנו? מי שעדיין לא עשה את זה מקבל כעת הזדמנות יוצאת דופן. הזדמנות שאמנם חבל לפספס אבל אל תשכחו לקחת נשימה עמוקה לפני כל המהמורות ההיפר-עדכניות של התרגום הנוכחי.