חולה אהבה: פרידה מיוסף שילוח

נראה שבגלל המימדים המזעריים של תעשיית הסרטים המקומית יש לה קושי להוליד מתוכם כוכבי קולנוע אמיתיים נוסח הוליווד. עם זאת, יוסף שילוח, שהלך היום (שני) לעולמו בגיל 69, היה ללא ספק כוכב קולנוע. מספיק לבטא את שמו, וכבר מתרוצצת לנו מול העיניים הגלריה הססגונית של הטיפוסים שעיצב בפניו ובגופו במהלך קרוב לחמישים שנות עבודתו בקולנוע.

שילוח נולד בכורדיסטאן בשנת 1941, תחת השם סירוס יוספיאן, וב-1950 עלה לישראל. שנותיו הראשונות בישראל היו שנים של עוני ועבודות דחק. במקביל גילה את הקולנוע. ג'יימס דין ומרלון ברנדו הפכו בשבילו למודלים לחיקוי. בהשראתם הצטרף ב-1961 למחזור הראשון של בית הספר למשחק בית צבי והתחיל לשחק.

ב-1963 קיבל שילוח את תפקידו הקולנועי הראשון בסרט "משפחת שמחון" של יואל זילברג, אחד המורים שלו בבית הספר. זה היה תפקיד קטן של סבל, שלא ממש הזניק את שילוח הצעיר לתודעה הציבורית. הפריצה הגדולה שלו הגיעה בסרט שבמקרה קראו לו "הפריצה הגדולה". הסרט בוים בשנת 1970 על ידי מנחם גולן והיה חלק מגל של סרטי גבורה מקומיים שאחרי מלחמת ששת הימים. שילוח שיחק את האיש הרע, מפקד אכזר של הכלא הסורי, שאליו פורצת יחידת קומנדו ישראלית בהנהגתו של יהורם גאון. גם בהמשך הפכו תפקידי צוררים ערבים למיניהם לנדבך מרכזי בפילמוגרפיה של שילוח, בעיקר בשלל הפקות זרות שצולמו בישראל.

הקשר המקצועי של שילוח עם מנחם גולן, האב המייסד של תעשיית הקולנוע הישראלית, נמשך ב"כץ וקרסו" (1971), קומדיית בורקס פופולרית, שבה שיחק שילוח בהיותו בן 30 בלבד את אבי המשפחה הנוקשה וההיפוכונדר מר קרסו. שנים רבות אחר-כך, ב-2005, חזר שילוח לשתף פעולה עם מנחם גולן, גם הפעם בתפקיד אבי המשפחה המזרחי הנוקשה. זה קרה במלודרמה המוזיקלית המושמצת "ימים של אהבה" לצד מאיה בוסקילה, ניר לוי ומורן אטיאס.

עדיין, עם כל הכבוד למנחם גולן, את תפקידיו הפופולריים ביותר חייב שילוח לבועז דוידזון. דוידזון, בוגר בית ספר לקולנוע בלונדון שחזר לארץ בשאיפה לעשות קולנוע אמנותי, מצא את עצמו מהר מאוד בתפקיד מלך סרטי הבורקס. את שילוח ליהק דוידזון לראשונה לתפקיד המאפיונר האלגנטי סלבדור בקומדיה "סנוקר" (1975). בתפקיד הזה הצליח שילוח גם לשמור על אמינות מירבית בתור בן זונה קשוח וגם להיות קורע מצחוק.

כאשר דוידזון חיפש רעיון מקורי ל"ספיחס" (1983), הסרט הרביעי בסדרת "אסקימו לימון", הוא פנה לשילוח ויחד יצרו את דמותו הבלתי נשכחת של הרס"ר שמש. גם כאן בנה שילוח דמות משוכללת ומאופיינת היטב, שהניבה אינספור ציטוטים בלתי נשכחים. שיתוף הפעולה בין דוידזון לשילוח הגיע לשיא קומי ב"אלכס חולה אהבה" (1986), כאשר הוליד את פארוק, דייר המשנה הפרסי עם התריס הידוע לשמצה. שילוח בנה את התפקיד המוטרף הזה כמחווה לגדולי הקומדיה ההוליוודית האילמת צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון ובדרך יצר קלאסיקה ישראלית.

לצד התפקידים הבלתי נשכחים בקומדיות והמלודרמות העממיות, הקריירה של שילוח התפתחה מהר מאוד גם מחוץ לתחום סרטי הז'אנר הפופולריים. הוא הפך לשחקן קבוע בסרטיו של משה מזרחי, בין השאר ב"אני אוהב אותך רוזה" (72) ו"הבית ברחוב שלוש" (73), שניהם מועמדים לאוסקר האמריקאי. בסרטים אלה התגלה כשחקן דרמטי משובח לא פחות מאשר שחקן קומי. ב- 75' שיחק לראשונה בתפקיד ראשי, בסרטו של אסי דיין "חגיגה לעיניים". בסרט, שאגב מוגדר היום על ידי דיין כטוב ביותר שלו, גילם שילוח משורר תל אביבי דכאוני, שמגיע לעיירה גלילית מנומנמת בכוונה לשים קץ לחייו.

בשנות התשעים גילה את שילוח הדור החדש של יוצרי קולנוע ישראליים, ומתוך החיבור הזה נוצרו שני תפקידים מרגשים. ב- 1995 שיחק שילוח בתפקיד הראשי בסרט הביכורים של שמי זרחין "לילסדה", כבעלה הרגיש של גילה אלמגור, שאינו יודע איך להגיד לה שהוא אוהב אותה. בסרט הזה הפגין שילוח, אמן של האפיון הגרוטסקי, משחק ריאליסטי מרשים ומלא ניואנסים. ב-2001 השתתף שילוח בסרט ביכורים נוסף, "כיכר החלומות" של בני תורתי. בסרט זה, מעין מחווה מרירה-מתוקה לקולנוע הבורקס, שיחק שילוח את ישראל התמהוני, חובב מושבע של הסרטים ההודיים.

לאורך כל הקריירה שלו נהנה יוסף שילוח מאהדת הקהל. עם הביקורות ועם הממסד הקולנועי היה לו יותר קשה. הקומדיות העממיות שהשתתף בהן לאורך השנים נחשבו על ידי "מביני עניין" לתחתית החבית, ועל כן גם השחקנים שהשתתפו בהן זכו לרוב לזלזול בוטה. לקח זמן עד שהמעמד הקלאסי של הסרטים התקבע ואיפשר להעריך באמת את עבודתם מלאת הכישרון של הבמאים והשחקנים שיצרו אותם. רק ב-2009, שנה וחצי לפני מותו, זכה יוסף שילוח להכרה רשמית של הממסד הקולנועי בדמות פרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע בירושלים. לפתע כולם נזכרו שיוסף שילוח הוא שחקן מופלא. אני מניח שמוטב מאוחר מאשר אף פעם.