פרק ראשון: "הנאום הסודי"

ברית המועצות
מוסקבה

3 ביוני 1949

במלחמה הפטריוטית הגדולה , בקרב ההגנה על סטלינגרד, הוא פוצץ את גשר ק?ל?אץ', הטמין דינמיט בבתי חרושת והפך אותם לעיי חורבות, העלה באש בתי זיקוק שלא ניתן להגן עליהם וקרע את השמים בעמודים של נפט בוער. כל מה שהוורמאכט הפולש עלול היה להפקיע הוא מיהר להחריב. בזמן שבני ארצו בכו על הערים המתפוררות סביבם, הוא סקר את ההרס בשביעות רצון מרה. האויב יכבוש שממה, אדמה חרוכה ושמים אפופי עשן. לעתים קרובות א?לתר בעזרת חפצים שמצא בהישג יד – פגזי טנקים, בקבוקי זכוכית, דלק ששאב ממשאיות צבאיות הפוכות שננטשו – יצא לו שם של אדם שהמדינה יכולה לסמוך עליו.

הוא אף פעם לא איבד את העשתונות ואף פעם לא שגה, גם לא כשפעל בתנאים קיצוניים: לילות חורף קפואים, שקוע עד מותניו בנהרות שוצפים וסופג אש אויב. לאדם עם ניסיון ומזג כמו שלו, המשימה שעליו לבצע היום הייתה אמורה להיות דבר שבשגרה. היא לא הייתה דחופה, כדורים לא שרקו מעל לראשו. אבל ידיו, הידיים שהיו ידועות כיציבות ביותר בתחום, הידיים האלה רעדו. אגלי זיעה התגלגלו לתוך עיניו והוא נאלץ לנגב אותם בשולי החולצה. הוא לא הרגיש טוב, כאילו הוא שוב טירון, כאילו זו הפעם הראשונה שגיבור המלחמה בן החמישים, י?ק?אב??ס דרו?זדו?ב, מפוצץ כנסייה.

עוד מטען אחד נשאר לו לפוצץ, היישר לפניו, בקודש הקודשים, בחדרון שבו עמד פעם המזבח. כס הבישוף, האיקונות ופמוטי הנחושת הגדולים – כל אלה נלקחו. אפילו עלי הזהב גורדו מהקירות. הכנסייה הייתה ריקה ועירומה מלבד הדינמיט שהוטמן בתוך היסודות ונקשר אל עמודי התמיכה. המקום שחיללו ובזזו אותו עד שלא נותר בו דבר היה למרות הכול כביר ומעורר יראה. הכיפה המרכזית, שכתר של חלונות ויטראז' שובץ בה, הייתה גבוהה כל כך ומוצפת באור יום רב כל כך עד שנדמ?ה כי היא חלק מהשמים. בראש נטוי לאחור ובפה פעור התפעל יקאבס ממרכז הכיפה שהתקמרה בגובה חמישים מטרים מעליו. קרני שמש חדרו מבעד לחלונות הגבוהים והאירו ציורי קיר שבקרוב יתנפצו ויתרסקו לחלקיקי היסוד שמהם נעשו: מיליוני רסיסים של צבע. האור התפשט על פני רצפת האבן החלקלקה עד שהגיע לא רחוק מן המקום שישב בו כאילו ניסה לגעת בו, להושיט אליו יד זהובה.
הוא הפטיר:

"אין אלוהים."

הוא אמר את זה שוב, הפעם בקול רם יותר, והמילים הדהדו בתוך הכיפה:

"אין אלוהים!"

זה היה יום קיץ; ודאי שיהיה אור. זה לא סימן לכלום. זה לא אלוהי. לאור אין שום משמעות. הוא חושב יותר מדי, זו הבעיה. הוא אפילו לא מאמין באלוהים. הוא ניסה להיזכר בא?מרות האנטי-דתיות הרבות שלימדה אותו המדינה.

דת שייכת לתקופה שבה כל אדם נעזב לנפשו ואלוהים נועד לכל אדם.

הבניין הזה לא קדוש ולא מבורך. הוא לא אמור לראות בו יותר מאשר אבן, זכוכית ועץ; מידותיו – מאה מטרים אורכו ושישים מטרים רוחבו. הכנסייה לא מייצרת דבר, לא ממלאת שום תפקיד שאפשר לכמת אותו, היא סתם מבנה ארכאי שהקימה, מסיבות ארכאיות, חברה שכבר לא קיימת.

יקאבס העביר את ידו על רצפת האבן הצוננת שרגליהם של מאות ואלפי מאמינים החליקו במשך מאות רבות של שנים בטקסים הדתיים שבהם השתתפו. הוא היה המום מגודל הדבר שעמד לעשות והשתנק, ממש כאילו משהו תקוע לו בגרון. התחושה חלפה. הוא עייף ותשוש מעבודה – זה הכול. במבצע הריסה בסדר גודל כזה היה בדרך כלל צוות שעזר לו, והעבודה הייתה מתחלקת ביניהם. הפעם הוא החליט שאנשיו ימלאו רק תפקיד שולי. אין צורך לחלוק את האחריות, אין צורך לערב את עמיתיו. לא כולם חושבים בבהירות כמוהו. לא כולם היטהרו מרגשות דתיים. הוא לא רצה שיעבדו לצדו אנשים שהמוטיבציה שלהם עלולה להיות מושפעת מרגשות מעורבים.

במשך חמישה ימים, מעלות השחר עד שקיעת השמש, הוא הניח את המטענים ומיקם את חומרי הנפץ במקומות אסטרטגיים שיבטיחו שהמבנה יקרוס פנימה ושהכיפות ייפלו בצורה מסודרת זו על גבי זו. הריסת מבנים היא ההיפך הגמור מתוהו ובוהו. מלאכתו הצטיינה בסדר ובדיוק והוא היה גאה בכישרונו המיוחד. הבניין הזה הציב בפניו אתגר ייחודי. לא שאלה מוסרית, אלא מבחן אינטלקטואלי. בזכות מגדל הפעמונים וחמש כיפות הבצל הזהובות, שהגדולה שבהן נשענת על א?דיקו?ל?ה שגובהה שמונים מטרים, תהיה ההריסה המבוקרת והמוצלחת הזאת סיום נאות לקריירה שלו. הבטיחו לו שאחרי זה יוכל לצאת לפרישה מוקדמת. היו אפילו דיבורים על כך שיקבל את אות לנין, גמול על עבודה שאף אדם אחר לא רצה לעשות.

הוא הניד את ראשו. הוא לא אמור להיות כאן. הוא לא אמור לעשות את זה. מוטב היה אילו העמיד פנים שהוא חולה. הוא היה צריך להטיל על מישהו אחר להניח את המטען האחרון. זו לא עבודה היאה לגיבור. אבל הסכנות הטמונות בהתחמקות ממטלה היו גדולות הרבה יותר ומציאותיות הרבה יותר מאיזו אמונה תפלה שהמשימה הזאת מקוללת. יש לו משפחה שהוא חייב להגן עליה – אישה, בת – והוא אוהב אותן מאוד.

ל?אז?ר עמד בקהל שהורחק משטח כנסיית סו?וטאיה סופיה לטווח ביטחון של מאה מטרים, וארשת פניו הקודרת הייתה מנוגדת להתרגשות ולפטפוט של הסובבים אותו. מנקודת מבטו הם היו מסוג ההמון שבא לחזות בהוצאה להורג פומבית, לא מתוך עיקרון, אלא סתם בשביל ההצגה, רק כדי לעשות משהו. האווירה הייתה חגיגית, השיחות תססו מציפייה. ילדים התנדנדו על כתפי אביהם, חיכו בקוצר רוח שיקרה משהו. הכנסייה עצמה לא הספיקה להם; הכנסייה צריכה לקרוס כדי שישתעשעו.

לפני המחסום, על במה שנבנתה במיוחד כדי לספק הגבהה, עסק צוות צילום בהצבת חצובות ומצלמות – דן בזוויות הטובות לצילום ההריסה. הצלמים התאמצו במיוחד לוודא שהם יקלטו את כל חמש כיפות הבצל ותהו בכובד ראש אם כיפות העץ יתרסקו באוויר בזמן שיתנגשו זו בזו, או רק אחרי שיתמוטטו ארצה. זה תלוי, אמרו בשיקול דעת הגיוני, במיומנות של המומחים שמניחים את הדינמיט בפנים.

לאזר תהה אם בקהל יש גם אנשים עצובים. הוא הביט שמאלה וימינה, חיפש אנשים שמרגישים כמוהו – הזוג הנשוי במרחק, שניהם שקטים, מפניהם אזל כל הצבע; האישה המבוגרת, ידה בכיסה. היא מסתירה בו איזה חפץ, אולי צלב. לאזר רצה לחצות את הקהל, להפריד את המתאבלים מהחוגגים. הוא רצה לעמוד ליד האנשים שמבינים מה עומד לרדת לטמיון: כנסייה בת שלוש מאות שנה. הכנסייה שעוצבה על פי הדגם של קתדרלת סווטאיה סופיה בגורקי, ואף נקראה על שמה, נשארה על עומדה גם בתום מלחמות אזרחים, גם בתום מלחמות עולם. הנזק שגרמה לה באחרונה הפצצה הייתה סיבה לשמר, לא להרוס. לאזר קרא בבוז מאמר שפורסם בפ?ראבדה ושטען לאי יציבות מבנית. טיעון כזה היה לא יותר מאמתלה, מלוא החופן היגיון שקרי שיאפשר לבלוע את המעשה. המדינה הורתה על הריסת הכנסייה, ונורא מזה, נורא הרבה יותר, ההוראה ניתנה בהסכמתם של ראשי הכנסייה הפרבוסלבית. שני השותפים לפשע טענו שמדובר בהחלטה פרגמטית ולא בהחלטה אידיאולוגית. הם הציגו רשימה של גורמים שתרמו להחלטה. הרס שיצרו הפצצות הלו?פ?ט?וואפ?ה; פנים הכנסייה זקוק לשיפוצים נרחבים שאין כסף לשלם עבורם; יתרה מזו, הקרקע הממוקמת במרכז העיר דרושה לפרויקט בנייה חיוני. כל הרשויות מסכימות. יש להרוס את הכנסייה, שהיא ממילא לא אחת היפות במוסקבה.

פחדנות הייתה הסיבה האמיתית להסדר המביש הזה. ראשי הכנסייה, שבזמן המלחמה הפטריוטית הגדולה ליכדו את כל קהל המאמינים שלהם מאחורי סטאלין, היו עתה כלי שרת בידי המדינה, משרד בקרמלין. הריסת הכנסייה הייתה דוגמה חיה לכניעו?ת הזאת. הם מפוצצים אותה עכשיו רק כדי להוכיח את שפלות הרוח שלהם; מעשה של השחתה עצמית שנועד להוכיח שהדת אינה מזיקה. היא ממושמעת, מאולפת. לאזר הבין את הפוליטיקה שעמדה מאחורי ההקרבה: האם לא מוטב לאבד כנסייה אחת במקום לאבד את כולן? כאדם צעיר הוא ראה סמינרים לכמרים הופכים למגורי פועלים וכנסיות הופכות לאולמי תצוגה אנטי-דתיים. איקונות שימשו עץ לבע?רה, כמרים נאסרו, עונו והוצאו להורג. רדיפה בלתי פוסקת או התרפסות חסרת מחשבה; זו הייתה הבר?רה.

י?ק?אב??ס האזין לרעש שהקים ההמון שהתאסף בחוץ, להמולה שליוותה את ההמתנה לתחילת ההצגה. הוא מאחר. הוא כבר היה צריך לסיים. אבל בחמש הדקות האחרונות הוא לא זז, בהה במטען האחרון ולא עשה דבר. מאחוריו שמע את חריקת הדלת. הוא הציץ מעבר לכתפו. חברו ועמיתו לעבודה עמד בפתח, על הסף, כאילו פחד להיכנס. הוא קרא וקולו הדהד:

"יקאבס! מה קורה?"

יקאבס ענה:

"כמעט גמרתי."

חברו היסס לרגע ואז ריכך את קולו ואמר:

"הלילה נשתה, שנינו, לחגוג את הפרישה שלך? בבוקר יהיה לך כאב ראש נורא אבל בערב כבר תרגיש הרבה יותר טוב."

יקאבס חייך כששמע את חברו מנסה לנחם אותו. הרגשת האשמה לא תהיה גרועה בהרבה מהחמרמורת. גם היא תחלוף.

"תן לי חמש דקות."

ואז יצא חברו והניח לו לנפשו.
הוא כרע על ברכיו באיזה חיקוי מגוחך לתפילה. הזיעה זלגה ואצבעותיו היו חלקלקות. הוא אמנם ניגב את פניו, אבל ללא הועיל, חולצתו הייתה ספוגה ולא הייתה מסוגלת לספוג עוד. תגמור את העבודה! והוא לעולם לא יצטרך לעבוד שוב. מחר הוא ייצא עם בתו הקטנה לטיול על גדת הנהר. מחרתיים הוא יקנה לה משהו, יראה אותה מחייכת. בסוף השבוע הבא הוא כבר ישכח את הכנסייה הזאת, ישכח את חמש כיפות הזהב ואת צינתה של רצפת האבן.

תגמור את העבודה!

הוא התכופף אל הדינמיט ושחרר באחת את המרעום.

כל החלונות התנפצו בבת אחת וזכוכית ויטראז' עפה החוצה ומילאה את האוויר ברסיסים צבעוניים. הקיר האחורי הפך מגוש מוצק לענן אבק שנע במהירות. חתיכות אבן משוננות עפו בקשת למעלה ואחר כך התרסקו ארצה, כתשו את העשב והחליקו אל עבר ההמון. המחסום החלש שלא יכול להגן על איש נחבט הצידה בצלצול צווחני. לימינו ולשמאלו של לאזר אנשים כרעו תחתיהם ונפלו. ילדים על כתפי אביהם החזיקו את פניהם שנחתכו מאבן שורקת ומרסיסי זכוכית. האנשים בהמון היו כישות אחת, להקת דגים עצומה; הם התרחקו כגוף אחד, השתופפו, הסתתרו מתחת לבני אדם אחרים שמא יפגעו שברי הריסות נוספות בגופם. איש עדיין לא ציפה שיקרה משהו; רבים אפילו לא הביטו בכיוון הנכון. מצלמות ההסרטה לא היו ערוכות. פועלים עבדו בטווח הפיצוץ, טווח שחישוב גודלו היה טעות מרה , או שלא העריכו נכון את עוצמתו של הפיצוץ.

לאזר עמד, אוזניו נחרשו מעוצמת הרעש והוא לטש עיניים בתימרות האבק והמתין שישקע. כשהתפזר מעט ענן האבק הוא גילה בקיר בקע שגובהו פי שניים מגובהו של אדם ורחב לא פחות. הבקע נראה כאילו ענק בעט בקיר בטעות בקצה מגפו וחדר לכנסייה, אבל הסיג את רגלו בהתנצלות וכך נשמרה שלמותם של שאר חלקי הבניין. לאזר נשא את מבטו אל הכיפות הזהובות. כל האנשים סביבו עשו כמותו ושאלה אחת קיננה במוחם: האם המגדל ייפול?

בזווית עינו ראה לאזר את אנשי צוות ההסרטה מתאמצים להפעיל את המצלמות, מנקים את האבק מהעדשות, נוטשים את החצובות, מנסים לעשות את מלאכתם. אם הם יחמיצו את הקריסה, יהיה התירוץ אשר יהיה, הם עלולים לשלם בחייהם. למרות הסכנה, איש לא ברח, איש לא זז ממקומו וכולם חיפשו אחר התנועה הקטנה ביותר, הטיה או טלטול – רעד. נראה שאפילו הפצועים שתקו בציפייה.

חמש הכיפות לא קרסו, אלא המשיכו להתנשא מעל האנדרלמוסיה הקטנה שהתחוללה בעולם מתחת. הכנסייה נשארה עומדת על תלה, אבל רבים בקהל דיממו, נפצעו ובכו. לאזר חש את השינוי באווירה, ממש כאילו כיסו עננים את פני השמים. ספקות החלו לחלחל אל פני השטח. האם איזה כוח על-טבעי התערב ומנע את הפשע? הצופים החלו לעזוב, מעטים, לאט, ואז הצטרפו אליהם אחרים, עוד ועוד, הזדרזו להסתלק משם. איש לא רצה להמשיך לצפות. לאזר התקשה להחניק חיוך. האנשים ניתקו זה מזה ומהמקום, אבל הכנסייה שרדה! הוא הסתובב אל הזוג הנשוי בתקווה לחלוק איתם את הרגע הזה.

האיש שעמד מאחורי לאזר היה קרוב אליו כל כך עד שהם כמעט נגעו זה בזה. לאזר לא שמע אותו מתקרב. האיש חייך אבל עיניו היו קרות. הוא לא לבש מדים ולא הציג תעודה, אבל לא היה ספק שהוא מהמשרד לביטחון המדינה, איש המשטרה החשאית, סוכן מג"ב – מסקנה שהסיק לא בגלל מה שהיה במראהו אלא בגלל מה שלא היה בו. לימינו ולשמאלו היו פצועים, אבל האיש לא גילה בהם כל עניין. הוא הושתל בתוך ההמון כדי לעקוב אחר תגובותיהם של האנשים. ולאזר נכשל: הוא היה עצוב כשהיה אמור לשמוח, וש?מח כשהיה אמור להתעצב.

האיש דיבר מבעד לחיוך דק ולא הסיר את עיניו המתות מלאזר.
"מכשלה קטנה, תקלה שקל לתקן אותה. כדאי לך להישאר כאן. אולי זה בכל זאת יקרה היום, ההריסה. אתה רוצה להישאר, נכון? אתה רוצה לראות איך הכנסייה קורסת? זה יהיה מחזה מרהיב."

"כן."

תשובה זהירה וגם האמת. הוא רצה להישאר, אבל לא, הוא לא רצה שהכנסייה תקרוס והוא בשום פנים ואופן לא יגיד את זה. האיש המשיך ואמר:

"באתר הזה ייב?נו בריכות שחייה מקורות, מהגדולות בעולם. כדי שהילדים שלנו יהיו בריאים. זה טוב וחשוב, שהילדים שלנו יהיו בריאים. איך קוראים לך?"

השאלה הפשוטה ביותר ועם זאת המפחידה ביותר.

"קוראים לי לאזר."

"במה אתה עוסק?"

השיחה לא התחפשה עוד לשיחת חולין, אלא כבר הייתה לחקירה גלויה. כניעה או תביעה, להיות מעשי או לשמור על עקרונותיו – לאזר היה צריך לבחור. ובניגוד לרבים מאחיו למסדר שזוהו מיד, הייתה לו בר?רה. הוא לא חייב להודות שהוא כומר. ולאדימיר ל?בו?ב, לשעבר ראש הסינו?ד הקדוש, טען שכמרים אינם צריכים להתבדל באמצעות לבושם ושהם יכולים להשליך מעליהם את הגלימות, לגזוז את שערם ולהיראות כמו בני תמותה רגילים. לאזר הסכים. בזכות זקנו הקצוץ ומראהו הרגיל הוא יכול לשקר לסוכן. הוא יכול להתכחש לייעודו ולקוות שהשקר יגן עליו. הוא עובד בבית חרושת לנעליים, או הוא מייצר שולחנות – הכול חוץ מהאמת. הסוכן חיכה.