"אמנות עכשיו זה כסף": ראיון עם עידו בר-אל

רגע לפני שהוא פורש, תפסנו את ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, עידו בר-אל, לשיחה על אמנים, מורים וצופים. ראיון מריר-מתוק

דניאל זילברברג
11/01/2011

"מוקדם מדי לסכם את התקופה שלי בבצלאל," אומר הצייר עדו בר-אל, שיסיים בסוף השנה קדנציה בת שמונה שנים וחצי כראש המחלקה לאמנות של בית הספר הירושלמי. "יש לי הרבה עליות וירידות בנוגע לדבר, אבל בסך הכל נראה לי שהיה טוב". העמדה הזו, המשמרת גם את המעלה וגם את המטה, גם את הידיעה הברורה וגם את הספק, גם את האופטימיות וגם את הפסימיות, מאפיינת את עמדתו של בר-אל לא רק בנוגע לקדנציה שלו אלא גם לגבי מצב של אמנות בכלל והוראת האמנות בפרט. מצד אחד, מאחוריו מעל שלושה עשורי הוראה ועשייה. מצד שני, הוא מודה שהוא עדיין תוהה איך בדיוק מלמדים אמנות. לזכותו ייאמר, שהוא לא רק שואל שאלות אלא גם יש לו תשובות.

עצם הספק, או חוסר הרצון שלו להתחייב, אינו מעיד על כך שבר-אל אינו נחרץ בעמדתו בנוגע לאמנות בארץ ש"צומחת ומשתבחת", בנוגע לשיטת הלימוד של אמנות בישראל כ"מודל של פשרה" ובנוגע לתפקידה של האמנות בחברה כ"מקדמת שיח על תרבות ולא רק על תכניות ריאליטי". זה גם לא אומר שאין לו דעה על הביקורות שהוטחו הן נגד החוג לאמנות בבצלאל תחת הנהגתו – "מאצ'ואיסטי", תיאר אותו ראש המחלקה לאמנות בשנקר פרופ' מיכה לוין (שמילא בעבר את תפקידו הנוכחי של בר-אל) – והן נגד הדור הצעיר של האמנים בארץ כ"זקנים ונטולי תשוקה וליבידו", כפי שטען מבקר האמנות הוותיק גדעון עפרת בראיון לאתר זה.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייך במקרה חירום רפואי

מוגש מטעם שחל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"מי שיודע שלא יהיה לו מה לראות בתערוכות פסול בעיניי מעדות". עידו בר-אל, "מכסי תופים"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"אני חושב שיש המון תשוקה והורמונים משתוללים ורצינות של עשייה ואנשים שעוברים תהליכים ועושים דברים מרגשים שלפעמים אפילו מביאים אותנו, המורים, לדמעות," אומר בר-אל בשיחה עם וואלה! תרבות לקראת דיון פתוח שיתקיים היום (שלישי) בבצלאל בנושא חינוך לאמנות ותפקידו בשיח התרבותי והפוליטי. "אני מאמין שהעולם שייך לצעירים. הלוואי עליי. יש את הביטוי 'אלף פרחים לפתע יפרחו'. הלוואי שיהיו לנו עוד יותר ציירים וגלריות וחללים לתצוגה ויעשו יותר וידיאו וידברו יותר על אמנות וידברו מתוך חשק. יש מקום לכולם. זה ביטוי לסוג של תשוקה, ומי שאומר שזה לא סוג של תשוקה ומי שיודע שלא יהיה לו מה לראות בתערוכות פסול בעיני מעדות", הוא אומר בהתייחס לביקורת של עפרת.

"האמנות לא שייכת לאף אחד," הוא מצהיר, "לא לשמאל, לא לאליטיסטים ולא לבתי הספר. בסופו של דבר זה נמדד בכך שהאמנות טובה או לא. בין ללמוד אמנות או לקרוא את שפינוזה לבין לרקוד בשיעור או אפילו לרקוד במסיבה ביום שישי, אני לא בטוח מה מהדברים האלה יוציאו יצירת אמנות רצינית, מעניינת, ואנושית יותר. בכלל, אחד הדברים שאני רציתי להכניס לתואר הראשון היה שיעורי אמנות לחימה. לדעתי זה היה יכול לפתוח עוד ערוצי מחשבה. אבל לא הצלחתי".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"לאמנות הישראלית יש ויטאליות משלה בגלל שהיא לא עברה את השחיטה של השוק". עידו בר אל, ללא כותרת(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בר-אל, בן 51, הוא צייר מופשט, שהפך מזוהה עם ציור על אובייקטים, שלטי רחוב ורדי מיידס. בשנה שעברה הוצגה תערוכה רחבת היקף של ציוריו מהעשור האחרון במוזיאון לאמנות אשדוד לכבוד יום הולדתו ה-50. העמדה הזו של מורה-יוצר יכולה להוליד גם מצבים בעיתיים, אך בראל מתעקש ש"זו פאזה נהדרת כשתלמידי עבר הופכים להיות קולגות. ממה יש לי לפחד - שירוויחו יותר ממני? זה קורה כבר עכשיו. אני גם לא חושש לייצר שכפולים של עצמי. גם אם נסתכל על רפי לביא שהיה אחד המורים הגדולים, שהיה חבר אבל לא מורה שלי, הוא לא ייצר אף שכפול בדורות אחריו. אני לא לוקח מונופול על אף בוגר שלי. בכלל, אין לאף אחד מונופול באמנות. העובדה שאני מצייר על חפצים – אני לא המצאתי את זה. אולי זה יצר אותי בתור מותג, אבל אין לי מונופול על זה. השאלה היא מי יעשה ציורים יותר טובים על גבי חפצים".

בנוגע להוראה בבתי הספר לאמנות, בר-אל מספר כי "השיטה הישראלית היא מודל של פשרה שמחברת את המודל האמריקאי של שיעורים גדולים ואת המודל האירופאי של כיתות סטודיו יותר אישיות". "בסופו של דבר הפשרה נוגעת לכסף", הוא מדגיש את מה שנשמע כמו חיסרון, אך מוסיף באותה נשימה כי "לאמנות הישראלית יש ויטאליות משלה בגלל שברמה מסוימת היא לא עברה את השחיטה של השוק".

"אמנות עכשיו זה כסף", הוא מסביר. "זה גם משחית את ההוראה. המוסדות מסתכלים על האמן שמצליח להשיג מחיר טוב בסות'ביז או מציג בגלריה בחו"ל, וגם הסטודנטים מחפשים את המורה הכוכב. נשאלת השאלה, 'אם אתה מלמד, אתה לוזר?'". התשובה של בר-אל – המורה ואחד הציירים המוערכים בתחומו – לשאלה שהעלה בעצמו: "בארץ, להבדיל מצרפת או ניו יורק, אף אמן פלסטי הוא לא סלב, אף פוליטיקאי לא יכול לצטט ציור ולא ירוץ להצטלם עם צייר", הוא אומר, מתעקש לא להבהיר אם הוא חושב שזה דבר טוב או רע.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"האמנות בוחנת בצורה מאוד חזקה את היכולת של אנשים להקשיב". עידו בר אל, ללא כותרת(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"אנחנו פחות ופחות יודעים מה זה אמנות", ממשיך בר-אל. "אנחנו לא יודעים איפה היא נמצאת ואנחנו כל הזמן לומדים לזהות אותה מחדש. המחלקה בבצלאל היא עדיין עם אוריינטציה חזקה לציור, למרות המשבר הגדול בתחום. גם הצילום חווה משבר היום, ואף הווידיאו הגיע לרוויה מסוימת. בכלל, הפעולות שהאמן עושה היום כדי להפעיל קהל הם כל כך מגוונות, אז בסופו של דבר אני מאמין שלימודי אמנות זה מפגש בין אנשים יוצרים".

בנקודה זו, שם בר-אל את האחריות גם על כתפי הצופה. "האמנות העכשווית, מהמודרניזם עד היום, התחילה לדרוש מהצופה להיות מעורב בתהליכי היצירה. הוא לא מקבל תמונה לפנים אלא משהו שהוא צריך להתחקות אחר המניעים של האמן לעשות אותו. הוא אמנם יכול לקבל משהו שעלול להביך אותו אבל זה מתוך כבוד. יש איזה מישור של הסכמה וסקרנות ופתיחות. האמנות היא עמדה של פתיחות, והיא בוחנת בצורה מאוד חזקה את היכולת של אנשים להקשיב אחד לשני, להקשיב לשפה זרה ולא מוכרת ולנסות לפצח את הקוד".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"יש זילות במה שנקרא ביקורת ואוצרות". עידו בר אל, ללא כותרת(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

יחד עם זאת, בר-אל הוא לא אופטימיסט תמים. "אחד הדברים הלא טובים שקורים לנו זה שיש זילות במה שנקרא ביקורת ואוצרות. קהילת האמנות היא בדרך כלל הגוף שמאציל מכוחו על המבקר. קהילת האמנות באירופה מכבדת את המבקר ורצה בימי שישי לראות מה הוא כותב. זאת לעומת הניכור או ההעדר של מבקרים בעיתונות הישראלית. אולי הגאולה תימצא בבלוגוספירה.

"בסופו של דבר אנחנו עמלים בין ששת קוראינו היחידים בתקווה שמחר יהיו לנו עשרה קוראים. היו כמה רגעים בהיסטוריה שהאמנות סחפה את ההמונים. הסלון של פריז במאה ה-19, למשל, גרף מיליונים והאמנות החדשה עניינה המונים. גם אנדי וורהול ואדם ברוך הצליחו לעניין רבים בשיח האמנות. אבל תמיד האמנות היתה הנחלה של קבוצות יותר קטנות. היפה הוא שיותר צעירים מיותר שכבות אוכלוסייה מחליטים שהם עושים את הצעד הכמעט אובדני לעשות אמנות ואפילו לשלם מחיר על זה – אולי להבדיל מכל המחלקות האחרות בבצלאל. הרי כל אמא פולניה יודעת שללמוד אמנות זה לא מקצוע".

ובמובן הזה, אותה בגידה בעצמך היא לדידו של בר-אל גם מה שעומד מאחורי ההתחדשות של האמן ושומרת אותו צעיר. "למרוד במסלול שאתה בוחר לעצמך – להפתיע, להשתנות, גם בתור אמן, גם עם החיים של עצמך – זה מה ששומר אותך בעניינים, וזה נכון לגבי כולם". האם זה אומר שנראה אותו בשנקר לאחר הפרישה? "תראו אותי בהרבה מקומות", הוא צוחק, ושומר את הקלף הזה קרוב לחזהו. "מה שבטוח, בשנה הקרובה אני יוצא לחופש, אולי אסע לצייר באיי יוון".

"מה עכשיו? ללמוד אמנות", הערב (שלישי), 17:30, גלריה בצלאל, יפו 23, ירושלים

  • עידו בר-אל
  • בצלאל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully