עופרת יצוקה: על "תור הברזל" של ג'. מ. קוטזי

ישנם ספרים שלופתים את הקורא בהם בגרון, שדורשים ממנו שלא להניח להם כאילו היו עוד ערימת דפים ודיו מחופים כריכה דקיקה. הספרים האלו לא נכתבים מתוך מחשבה על שדות תעופה וטיסות טרנס אטלנטיות ארוכות. הם לא חוברו כדי להנעים את הזמן על חופים אקזוטיים וגם לא כדי להעביר שעות גנובות של פנאי בין משק הבית למשק המשרד. כשתקראו בהם בבתי קפה הנוזל הרותח יכווה לכם את הלשון, כשתעלעלו בהם במיטה הם יביאו לכם חלומות טרופים, ברכבת הם יגרמו לכם לפספס את התחנה או לטרוק את הספר בבהלה כאילו נתפסתם במעשה מגונה בציבור. אלו הספרים הנדירים, היקרים, שיגרמו לכם לחוש חרפה וידרשו מכם חשבון נפש על האנשים שהפכתם להיות.

"תור הברזל", ספרו של ג'ון מקסוול קוטזי, הוא ספר כזה בדיוק. הוא כל כולו פרוזה צמיגה, תובענית וטובענית. יותר משהוא רומן – על צלצולו הרומנטי והמהורהר – הוא כתב תביעה ואישום לחברה ולכל מי שמחזיק בו. כמו בסרט האימה "הצלצול", בו כל מי שצופה בקלטת וידיאו הופך להיות חלק מקליקה מפוקפקת שתמות תוך שבעה ימים מרגע סיום הקלטת, כך "תור הברזל" מכניס אתכם בעל כורחכם לקליקה אחרת – האנשים שיודעים על מה שמתרחש ובוחרים מה יעשו לגבי זה. כאן איש לא יהרוג אתכם, הידיעה בלי מעש היא זו שתהרוג.

ב"תור הברזל" כותבת פרופסור קארן את המסמך האחרון שתכתוב בחייה, מסמך הפרידה שלה מהחיים, כאשר הסרטן שפשה בה עומד להכניע אותה. זהו מכתב פרידה מדרום אפריקה שהכירה ומהאפרטהייד שמכרסם בה; מכתב פרידה מבתה שהיגרה לאמריקה לאחר שלא יכלה לסבול יותר את מולדתה ואת מה שהפכה להיות. כמעט על ערש הדווי, כשהיא מדמדמת מכאבים איומים ומתרופות מעוררות הזיות, פרופסור קארן יוצאת למאבק האחרון והצפוי מראש לכישלון שלה. ביתה, בית אישה זקנה וחולה, הופך להיות מקום מסתורו של הומלס שיכור שהופך – כמעט בלי רצון של אף אחד מהצדדים – למלווה האחרון שלה בחיים. הבית הקרוע לגזרים נהיה לדרום אפריקה המשוסעת בזעיר אנפין, כאשר מתוכו ואליו זורם כל מה שהודחק והוקע כאשר האישה הלבנה היתה צעירה ועמדה על המשמר – עוזרת הבית השחורה שלה מביאה את ילדיה לגור עימה, ואיתם מגיעים הפוליטיקה, האלימות וזוועות המשטר והגזענות.

המטאפורה שקושרת בין הסרטן שמכלה מבפנים את גופה של האישה הלבנה לבין האפרטהייד שמכרסם בדרום אפריקה היא שקופה כמובן ומתבקשת. הזיהוי בין הגוף הפרטי לגוף המדינה, בין האישי לפוליטי אינו חדש. גם קוטזי וגם גיבורת ספרו המשכילה לא היו נופלים בתחבולה ספרותית פשוטה כל כך. לא, קוטזי עושה דבר אכזרי הרבה יותר, ואפקטיבי פי כמה: הוא נצמד לתודעתה של אישה ומביא אותה לחשבון נפש נשי ומר הרבה יותר – כמי שילדה בעצמה את דרום אפריקה וכמי שצופה בזרע המקולל שלה ממשיך את דרכה אל האבדון. הסרטן שהחל מכרסם את גופה דרך שדיה, האיבר הייחודי והמזין שיש רק לנשים, מתפשט אל עבר העצמות של האישה-אדמה, של גאיה. "יש לי סרטן מהצטברות הבושה שנשאתי כל חיי. כך מקבלים סרטן: מתיעוב עצמי הגוף נעשה ממאיר ומתחיל לכרסם את עצמו" אומרת קארן (בעמ' 161).

למי ששמע מונולוגים דרמטיים של אנשים על ערש הדווי שלהם, ההסבר הזה אולי אינו מרשים לכשעצמו. אבל קוטזי אינו מסתפק גם בזה. הוא יודע מה שאתם יודעים, הוא צופה בטלוויזיה ובסרטים שאתם צופים, קורא את הספרים שאתם קוראים, ומבין שאם לא יסטור לפני הקוראים שלו באלימות – אמנם אלימות מזוקקת, ספרותית, יפהפיה במילותיה, עמוסת לטינית, מיתולוגיות ורפרנסים מושכלים ומשכילים – אלמלא יעשה זאת, יוכל להמשיך ולצעוק אל הירח.

ב"תור הברזל" יש הרבה יותר מהטפות מוסר, הרבה יותר מפטפוטי ערש דווי של זקנה מובסת, והרבה יותר מפוליטיקה של שחורים ולבנים. זה אינו ספר לרפי הלב, יש בו תיעוד של אלימות, של אבדן אמון במשטרה ובשלטון, של כאוס על סף אפוקליפסה, ושל חברה שגרמה לעצמה לגסוס מרוב שנאה ופחד.

"מה שלא הבאתי בחשבון הוא שאולי צריך יותר מלהיות אדם טוב", אומרת פרופסור קארן ביגון אחרי שחזתה כבר בשני מקרי מוות אלימים של ילדים-נערים שחורים, "כי יש די אנשים טובים בארץ הזאת. אנשים כמונו יש כמו זבל, טובים וכמעט טובים. מה שנדרש היום שונה לחלוטין מטוב. מה שנדרש היום זו הרואיות. מילה שכאשר אני אומרת אותה מצלצלת זרה לשפתי. אני מסופקת אם השתמשתי בה אי פעם עד היום, אפילו לא בהרצאה. למה לא? אולי מתוך רספקט. אולי מתוך בושה. כמו שמשפילים את המבט נוכח אדם עירום" (עמ' 184).

כולנו טובים או כמעט טובים, לפחות ככה כל אחד חושב על עצמו. "תור הברזל", שנכתב ב-1989 בדרום אפריקה, רלוונטי לישראל 2011 באופן מבהיל ומזכיר שוב ושוב שאין בזה די. ברטולד ברכט הרחיק את מושאי הכתיבה שלו עד לסצ'ואן ולקווקז כדי לגרום לבני עמו הגרמניים להביט בדמויות הזרות ולהבין את המסר שלו. אולי השחורים והלבנים של קוטזי, במאבק שנראה לנו כמו משחק שחמט מיבשת אחרת, יצליחו לחלחל מבין הדפים אל תוך התודעה. באקלים מדכא של סתימת פיות, שנאה ואלימות, אולי מאבק שנסתיים רק לפני שני עשורים עם שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא, יצליח להיראות לקורא הישראלי מספיק רחוק אבל עדיין דומה כדי שיתעורר מתרדמתו. אולי.