מצרפי המקרים // יואב בלום
גם כאן, כמו תמיד, התזמון היה הכול.
חמש שעות לפני שיצבע את הקיר הדרומי בדירתו בפעם המאתיים וחמישים, ישב גיא בבית הקפה הקטן והשתדל ללגום מספלו באיטיות מחושבת היטב.
גופו נטה מעט מן השולחן אחורה, נשען בתנוחה שהייתה אמורה לשקף רוגע שהולידו שנים על גבי שנים של משמעת עצמית, וספל הקפה הקטן אחוז בעדינות בין אצבעותיו כמו צדף יקר. מזווית העין עקב אחר התקדמות מחוג השניות בשעון הגדול שהיה תלוי מעל הקופה.
כמו תמיד, ברגעים האחרונים של ההוצאה לפועל הוא גילה שוב את מודעותו המתסכלת לנשימותיו ולפעימות לבו, שגברו מדי פעם על רחש תקתוקן של השניות הרשמיות.
בית הקפה היה מלא למחצה.
הוא העביר את מבטו בין האנשים וראה מחדש בעיני רוחו את קורי העכביש שחלפו באוויר, את הקשרים הדקיקים והבלתי נראים שחיברו ביניהם.
מולו, בקצה האחר, ישבה נערה עגולת פנים שהשעינה את ראשה על שמשת החלון, מניחה למוזיקה שיו?צרה במפעלים של אלכימאי שיווק בעלי התמחות ברומנטיקה של נערות תמימות לשטוף את מחשבותיה דרך חוטי האוזניות הדקים. העיניים העצומות, תווי הפנים הרפויים, הכול הצביע על סוג של שלווה. גיא לא ידע עליה מספיק כדי לקבוע אם זו אכן שלווה. הנערה לא הייתה חלק מהמשוואה כרגע. היא לא אמורה להיות חלק ממנה, אלא רק הזמזום שלה.
בשולחן ממולה ניסה זוג חסר ביטחון, בדייט ראשון או שני, לפלס את דרכו במה שהיה ספק שיחה ידידותית, ספק ראיון עבודה למ?ש?רת בן זוג, ספק מלחמת שנינויות שקטה, מוסווית בחיוכים ובמבטים שמוסטים הצידה מדי פעם כדי להימנע מבהייה הדדית שתיצור תחושה של אינטימיות מזויפת. בעצם, הזוג הזה היה מעין אב-טיפוס לכל מערכות היחסים המהירות מדי, הסובבות סביב עצמן בעצבנות, אשר העולם מתמלא בהן ולא משנה עד כמה הוא מנסה למנוע זאת.
קצת מאחור, בפינה, ישב סטודנט שעדיין היה עסוק במחיקת פניה של אהבה ישנה מחזהו מול שולחן עמוס ניירות כתובים בכתב יד צפוף ובהה בספל שוקו גדול, שקוע בחלום בהקיץ שהתחזה לריכוז אקדמי. גיא כבר ידע את שמו, את ההיסטוריה הרפואית שלו, ההיסטוריה הרגשית, הרהורים, חלומות, פחדים קטנים. הכול היה מתויק אצלו, איפשהו... כל מה שהיה אמור לדעת בשביל לנחש את האפשרויות, לנסות לסדר אותן בהתאם לסטטיסטיקה מורכבת של גורמים ונגרמים.
ולבסוף, שתי מלצריות זקופות, עייפות מבט אך איכשהו עדיין חייכניות, ניהלו שיחה חרישית ואינטנסיבית סמוך לדלת המטבח הסגורה. אחת מהן, לפחות, ניהלה את השיחה. השנייה הקשיבה, הנהנה מדי פעם, נתנה סימני חיים מוסכמים על פי פרוטוקול "אני שמה לב" ידוע וקבוע מראש, אבל נראה שחשבה על דברים אחרים לגמרי.
גם את ההיסטוריה שלה הוא הכיר. על כל פנים כך קיווה.
הוא הניח את הספל וספר בראשו את השניות לאחור.
השעה הייתה שבע-עשרה דקות לפני ארבע אחר הצהריים, לפי השעון שמעל הקופה.
הוא ידע שאצל כל אחד מהנוכחים השעון מראה שעה שונה במקצת. חצי דקה לפני או אחרי, זה לא משנה באמת. הרי בני האדם לא נבדלים זה מזה רק במקום. הם מתנהלים גם בזמן שונה, במידה מסוימת, נעים בתוך בועת זמן אישית משל עצמם. חלק מהעניין בעבודה הזאת, כמו שאמר הגנרל, הוא להצליח להפגיש את הזמנים האלו בלי שהמפגש ייראה מלאכותי.
לו עצמו לא היה שעון. הוא גילה שהוא לא משתמש בו. הוא היה מודע כל כך לזמן עד שלא היה לו צורך בזה.
תמיד אהב את התחושה החמימה הזאת, המחלחלת כמעט עד העצם, בדקה שלפני ביצוע משימה. התחושה שאתה עומד להושיט את אצבעך ולהזיז מעט את כדור הארץ, או את השמים. הידיעה האישית כל כך, שעכשיו אתה מסיט ממסלולם הקבוע והידוע דברים שעד לפני שנייה נעו בכיוון אחר לגמרי ורואה איך משהו חדש נוצר. כמו צייר שמצייר נופים אדירים ומורכבים אבל בלי מכחול וצבע, פשוט על ידי סיבוב מדויק ועדין של קליידוסקופ גדול.
אם לא הייתי קיים, חשב לא פעם, היו חייבים להמציא אותי. חייבים.
מיליארדי הסטות אצבע כאלה קורות כל יום, מתכתבות זו עם זו, מבטלות זו את זו, מערסלות זו את זו במחול קומי-טרגי של עתידים אפשריים, ואף אחת מהן לא מרגשת את בעליה. והוא, בהחלטה פשוטה אחת, רואה את השינוי העומד לקרות, ואז מבצע אותו. באלגנטיות, בשקט, בסודיות שגם אם תיחשף, איש לא יאמין למה שעומד מאחוריה. ועדיין, הוא תמיד רועד קצת לפני.
"לפני הכול," אמר להם אז הגנרל, "אתם סוכנים חשאיים. אלא שכל השאר הם קודם כול סוכנים ואחר כך גם חשאיים, ואתם קודם כול חשאיים, ובמידה מסוימת גם סוכנים."
הוא נשם עמוק, והכול החל לקרות.
הנערה בשולחן ממול נעה מעט בזמן ששיר אחד ברשימה נגמר ושיר חדש התחיל. הוא היטיבה את תנוחת ראשה על השמשה, פקחה את עיניה ובהתה החוצה.
הסטודנט ניער את ראשו.
הזוג המתגושש צחקק במבוכה, כאילו אין עוד סוגים אחרים של צחקוקים בעולם.
מחוג השניות עבר כבר רבע סיבוב.
גיא נשף מעט אוויר. הוא הוציא את הארנק מכיסו.
בדיוק בזמן, קריאה קצרה ועצבנית ניתקה את שתי המלצריות זו מזו ושלחה אחת מהן אל תוך המטבח.
הוא הניח שטר על השולחן.
הסטודנט התחיל לאסוף את ניירותיו, עדיין איטי ומהורהר.
מחוג השניות הגיע למחצית הסיבוב.
גיא הניח את כוסו, המלאה עדיין עד מחציתה, במרחק שני סנטימטרים בדיוק משפת השולחן, והשטר מתחתיה. כשהמחוג הגיע לארבעים ושתיים הוא כבר עמד ונופף בידו למלצרית שנשארה מחוץ למטבח, בתנועה שכללה בתוכה הכרת טובה ופרידה מהירה.
היא נופפה אליו בחזרה והחלה לנוע לכיוון השולחן.
כשעבר המחוג את הנקודה שבה השלים שלושת רבעי הסיבוב פסע גיא אל הרחוב שטוף השמש ונעלם מעיני יושבי בית הקפה.
שלוש, ארבע, ו...
הבחור החמוד בפינה התחיל להתארגן ליציאה.
אמנם השולחן היה של יולי, אבל כנראה היא תיאלץ לטפל בו עכשיו. לא שיש לה בעיה עם זה. היא מחבבת סטודנטים. היא מחבבת בחורים חמודים. סטודנט חמוד הוא שילוב מנצח, למען האמת.
שירלי ניערה מעט את ראשה.
לא! לעצור את המחשבות הללו מיד! מספיק עם "חמודים" ו"מקסימים" וכל שם תואר אחר שאת מרגישה צורך לזרוק לעצמך.
ניסית, היית שם, בחנת, בדקת, נסקת, התרסקת. ועכשיו למדת. די, נגמר. ה-פ-ס-ק-ה.
הבחור עם העיניים העצובות הרים את ידו והראה לה את השטר שהשאיר על השולחן.
היא כבר הכירה אותו, אם אפשר לקרוא לביקור השבועי השתקני שלו "היכרות". הוא בטח שתה את הקפה עד הסוף, כמו תמיד, השאיר את המשקע החצי-בוצי למטה, כאילו הוא מחכה לאיזו מגדת עתידות שלא תבוא, והשטר מקופל בעדינות מתחת לכוס.
הוא יצא מבית הקפה, ונדמה היה לה שהיא רואה מתיחות מסוימת בצעדיו. היא ניגשה לשולחן שלו והקפידה שלא להסתכל על הסטודנט.
בסך הכול היא רק בן אדם. ועברה רק שנה מאז. ברור שהיא עדיין מרגישה צורך באיזשהו סוג של חום אנושי. היא עדיין לא הצליחה להרגיל את עצמה למחשבה שלבד זה הביחד החדש. שצריך להיות חזקה. אמיתית, זאבה בודדה ויפה בשלג, או נמרה במדבר, או משהו כזה. שנים על גבי שנים של סרטי בנות, שירי פופ מתקתקים וספרים חד-ממדיים הצליחו להקים בראשה מערך ביצורים בנוי היטב של אשליות רומנטיות.
אבל יהיה בסדר.
יהיה בסדר.
היא שולחת את ידה, טרודה מעט במחשבותיה.
היא שומעת רעש קל מאחור ומסובבת את ראשה. זו הילדה עם האוזניות, מזמזמת לעצמה.
עוד לפני שהיא מסובבת את הראש בחזרה היא מבינה שעשתה טעות.
מוחה קולט עכשיו את האירועים המתרחשים, מנבא אותם, מתזמן אותם בדיוק של שעון אטומי, אבל כל הזמן באיחור של אלפית שנייה.
הנה היד שלה מזיזה מעט את הכוס במקום לתפוס אותה.
הנה הכוס, שמשום מה מונחת הפעם קרוב כל כך לקצה, מאבדת את שיווי המשקל.
הנה היא שולחת את ידה השנייה, מנסה לתפוס את הכוס הנופלת, והנה היא נכשלת והכוס מתנפצת על הרצפה והיא צועקת, צעקה חדה, מתוסכלת.
ועכשיו, הנה הסטודנט - כלומר בחור, בחור לא מעניין בכלל - מרים את הראש לעבר הצעקה, מזיז את ידו לכיוון הלא נכון ומפיל בטעות את השוקו על הניירות.
והנה ברונו יוצא מהמטבח.
שיט.
"לפעמים אתם תיאלצו להיות קצת מניאקים," הגנרל היה אומר. "זה קורה. זה הכרחי. אני עצמי ממש נהניתי מזה. אבל לא צריך להיות סדיסטים קטנים בשביל להבין את זה. העיקרון הוא די פשוט."
גיא צועד עכשיו בהמשך הרחוב, סופר את הצעדים עד שירשה לעצמו להסתובב ולהסתכל מרחוק. הכוס כבר הייתה אמורה ליפול. הוא יעיף מבט, רק מבט קטן אחד, כדי להיות בטוח שהכול בסדר, לוודא. זה לא ילדותי, זו סקרנות בריאה. אף אחד לא ישים לב, הוא בכלל בצד השני של הרחוב. מותר לו.
ואז הוא ילך לחבל בצינור.
היא רואה את הסטודנט מקלל ושולח את ידיו במהירות, מנסה להציל את הסיכומים הכתובים בכתב יד צפוף.
שירלי מתכופפת מהר, מתחילה לאסוף את השברים בידיה, וראשה נחבט בשולחן. שיט מספר שתיים.
היא מנסה לאסוף את השברים הגדולים בלי להיחתך. הנעליים שלה מנומרות בנקודות קפה קטנות, כמו כתמים של ג'ירפה הססנית, שנספגות במהירות והופכות לחלק ממרקם הנעל.
קפה יורד בכביסה? מותר לכבס את הנעליים האלה בכלל?
היא מקללת בשקט את כל העולם ואשתו. פעם שלישית שזה קורה לה כאן. ברונו הבהיר טוב מאוד מה יקרה בפעם השלישית.
"תעזבי את זה," היא שומעת קול שקט.
ברונו כורע לצ?דה, אדום מכעס.
"אני מצטערת," היא אומרת. "באמת. זה... זה לא קרה בכוונה. בדיוק הסתובבתי, חצי שנייה של חוסר ריכוז. באמת."
"זו פעם שלישית," ברונו מסנן. הוא לא אוהב לצעוק כשיש לקוחות. "פעם ראשונה, אמרתי מילא. פעם שנייה הזהרתי."
"ברונו, אני מצטערת," היא אומרת.
ברונו לוטש בה את מבטו.
או. ביג מיסטייק.
הוא ממש לא אוהב שקוראים לו בשם הפרטי. לרוב היא לא עושה טעויות כאלה. מה יש לה היום?
"תעזבי את זה," הוא אומר בשקט, מדגיש כל מילה, "תחזירי את המדים, קחי את החלק שלך בטיפים היום, ותעזבי. את לא עובדת כאן יותר." ולפני שהיא מצליחה להגיד מילה, הוא מתרומם על רגליו ונכנס בחזרה למטבח.
עכשיו גיא כבר רץ.
צריך להספיק כמה דברים. אי אפשר להכין הכול מראש. יש דברים שחייבים לעשות ברגע האחרון, או לפחות לוודא שהם קורים כמו שצריך, כשמגיע זמנם.
הוא עדיין לא הגיע לרמה שבה יוכל פשוט להניח לכוסות ליפול ואז לשבת ולראות איך אירוע רודף אירוע. הוא עדיין צריך לתת לאירועים דחיפה קלה בעצמו, בזמן אמת.
הוא יצטרך כנראה לצלם מחדש את רוב החומר.
אחת המלצריות, לא זו שאוספת את השברים מהרצפה ונראית כאילו עוד שנייה תפרוץ בבכי, ניגשת אליו עם חבילה גדולה של מגבות נייר ועוזרת לו להספיג את מה שהסיכומים עוד לא ספגו בעצמם. הם שותקים ומנקים במהירות את השולחן. את רוב הניירות הוא משאיר שם. "אפשר לזרוק את זה," הוא אומר לה, "אני פשוט אצ?לם מחדש."
"באסה," היא אומרת וקופצת את שפתיה בהבעה של השתתפות בצער.
"תביאי לי כבר חשבון," הוא אומר. "נראה לי שאזוז."
היא מהנהנת ומסתובבת והוא קולט שמץ מהבושם שלה באפו. אזעקה קטנה וישנה מהדהדת בראשו בשקט. הבושם של שרון.
רק זה היה חסר לו.
הוא ממצמץ קצת וממשיך להכניס את הניירות שנשארו יבשים לתוך התיק. אחר כך, כשהשולחן כבר מבריק, המלצרית מגישה לו את החשבון.
הוא אפילו לא שם לב שהוא עוצר את הנשימה כשהיא מתקרבת, רק לא להריח אותה בטעות.
כשהיא מתרחקת משם הוא מרים את מבטו מהחשבון וקולט את המלצרית השנייה, זו שהפילה את הכוס, יוצאת מבית הקפה, לבושה בבגדיה הרגילים.
גיא ישב בתחנת האוטובוס ופתח את פנקסו הקטן.
הוא אמנם היה בנקודה שממנה היא לא אמורה לראות אותו, אבל ליתר ביטחון העמיד פנים שהוא מעיין בפנקס.
הוא פתח אותו באחד מצירופי המקרים הראשונים שעבד עליהם. המשימה הייתה לגרום לעובד מסוים במפעל נעליים לאבד את עבודתו. הבן אדם היה סוג של מלחין גאון שמעולם לא גילה זאת. בשלב הראשון גיא היה צריך לדאוג לפיטורין שלו, ובשלב השני לחשוף אותו למוזיקה באופן שיגרום לו לנסות להלחין משהו.
משימה די מורכבת למצרף מקרים מתחיל, וגם פחות מלהיבה ממשימות אחרות שחלם עליהן.
באותו זמן הוא היה די יומרני. הוא ניסה לעשות משהו שחרג הרבה מעבר ליכולות התכנון שלו. מעיון בפנקס עכשיו הוא נזכר שנעשה שימוש בעז עצבנית במיוחד, בחיסונים נגד שפעת ובהפסקת חשמל ששיתקה את כל המפעל.
הוא נכשל, כמובן. פיטרו מישהו אחר, כי הוא לא חישב נכון את זמני ההגעה של האנשים. זה היה בתקופה שהוא עדיין הביא בחשבון רק את רמת האדם היחיד, במקום להסתכל על תמונה רחבה יותר, והתעלם מכל מה שהגנרל ניסה להסביר להם. הוא לא הקדיש תשומת לב מספקת לתבנית הפקקים של ימי חמישי בבוקר באזור המגורים של המלחין שלו, ומישהו אחר היה שם במקום ובזמן שתכנן.
למעשה, כל המהלך שהוא ניסה לעשות היה משורטט כאן לנגד עיניו בארבעה עמודים בפנקס. ארבעה עמודים! לכל הרוחות, מה הוא חשב לעצמו?
מישהו אחר סידר את הפיטורין, כעבור חמישה חודשים. הוא הצליח גם להחזיר את המפוטר של גיא אל המקום שהתפנה. לגיא לא היה מושג מי עשה את זה. הוא העריך שהטעות שלו עלתה בכמה יצירות שלעולם לא ייכתבו.
לא כל הטעויות שלו תוקנו ככה. לא תמיד יש הזדמנות נוספת.
מעבר לכביש הוא ראה את המלצרית שהפילה את הכוס שלו מגיעה לתחנת האוטובוס
הנקישות הקצובות של צעדיה על המדרכה נשמעות כאילו הן הדבר שסביבו סובב העולם כולו ברגע זה. הוויש הקטן שהזרוע שלה משמיעה כשהיא מתחככת בבגד, המגע של הפתק באחורי החולצה.
כשהיא עצבנית היא שמה לב לדברים שוליים. לא מזמן גילתה את זה.
מוזר, אבל לא הפיטורין המהירים והחדים הם שמטרידים אותה עכשיו, אלא התחושה שזה לא קרה כמו שהיא דמיינה. ככה סתם, בשנייה, הכול משתנה? החיים לא אמורים לעשות לך את זה ככה. הם אמורים לבשר לך לאט את הבשורות, טובות או רעות. לא לזרוק אבנים כאלה לתוך האגם שלך ולהצביע על המעגלים המפריעים את שלוות המים בחיוך מלא שמחה לאיד. למה יש לה תחושה שמה שקרה עכשיו הוא שווה ערך להתנגשות חזיתית עם מכר רחוק, בדיוק כשאת עוברת את הפינה?
הגשם הראשון ירד לא מזמן, ולמרות השמש הבהירה והחמימה ששוטפת עכשיו את הרחוב, יש ריח של חדש באוויר ונהר קטן וחום שזורם בשולי הכביש, אל הביוב. בדיוק במיקום שמאפשר לאוטובוס חצוף שעובר על פניה להתיז עליה ולהרטיב לה שוב את הנעליים. עוד אחד מהימים האלה.
היא פשוט צריכה לעבור אותו בלי פציעות גופניות חמורות, או משהו כזה, ומחר כבר יהיה סביר יותר. מחר יהיה זמן להערכת נזקים, לבדיקה מדוקדקת של ביצורי הבסיס שלה, ולהחלטה מושכלת לגבי הדרך שבה תמשיך. ולאן.
היא גוערת בעצמה על הדרמטיזציה שלה. כולו פוטרת מהעבודה. זו לא חוויה מעצבת שתספרי עליה לנכדים, או לפסיכולוג. בסך הכול יום דפוק. את כבר מכירה ימים כאלה מקרוב. אתם חברים טובים. בלי דרמות, בבקשה.
היא מרימה את היד. עד שיגיע האוטובוס תעבור שעה. עדיף טרמפ קצר, מקלחת ארוכה, ולהיכנס למיטה עד מחר. ומחר נראה. נראה אם יש עבודה איפשהו, נראה מה נעשה לגבי שכר הדירה לחודש הקרוב, נראה מה ההוראות לכיבוס נעליים.
