פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלך תלתן: במלאת 70 למותו של ג'יימס ג'ויס

      במלאת 70 למותו של ג'יימס ג'ויס, קבלו תרגום ראשון של מאמרה של הסופרת דז'ונה בארנס על האיש, הסופר והאגדה של אירלנד

      ג'יימס ג'ויס – דיוקנו של אדם שהוא, נכון לעכשיו, אחת הדמויות היותר משמעותיות בספרות // דז'ונה בארנס

      ישנם גברים בדבלין שיאמרו לכם כי קול גדול הלך לו מאירלנד; וישנן כמה נשים, שעלומיהן כבר לא עימן, שיוסיפו: "לילה אחד הוא שר ובליל המחרת כבר לא, ולא נודעה עוד דממה שכזאת!" שכן, נאמר כי לא קם קול כקול זמרתו של ג'יימס ג'ויס, מחברם של "דיוקן האמן כאיש צעיר" ו"יוליסס".

      אפשר שהמחשבה על כך שג'ויס היה בעברו זמר לא תיחשב כחידוש לקורא מזדמן של ספריו; יתכן שהיה על אדם לשהות בחברתו באחד מאותם ערבים המשונים במקצת בניכורם, או לקרוא קטעים מ"יוליסס" שלו כשהופיע ב-The Little Review, כדי לתפוש את האיכות השירית של מילותיו. שכן, על פי המסורת, זמר מוכרח שיהיה לו אותו מגע של יוהרה, אותה הצבה עליזה של רגל ימין ורק לאחר מכן של רגל שמאל ... ולג'ויס לא היה דבר מאלו.

      בזמן המלחמה קראתי את "דבלינאים" עם הקפה שלי. ישבתי בוועדת תיאטרון אחת, או שתיים, מספיק זמן כדי להציע את הפקתו של "גולים", המחזה היחידי שג'ויס כתב. את "דיוקנו" כבר גמעתי, מחליפה מרפק במרפק, אך היה זה רק לאחר שקראתי את יצירתו האחרונה שחשתי בז?מר. שורות כמו: "לשם עגלות כבירות לאין-שיעור תבאנה משפעת האדמה... תפוחי אדמה כדוריים ומבחר ממוין של כרובים בוהקים... וארגזי בצלים, מרגליות האדמה...ואדומים ירוקים צהובים חומים קנו?מים מתוקים גדולים מרירים מתייפחים ובשלים מיני תפוחים, תות שדה בתיבות-נצרים ונפות של דומדמניות, מוכיות וזכות, ותותי שדה הראויים לבני מלכים ופטל בטנא קנים".

      כן, אז הבנתי כי ג'ויס לבטח החל את חייו כזמר, זמר רך ביותר, ולכן – משום ששום קול אינו יכול לעמוד אל מול הברוטאליות של החיים מבלי להישבר – הוא פנה אל הנוצה ואל הדף, כי רק כך יכול היה לארגן, בדממה ההכרחית, את עתרת הפגמים של החיים, כמו היה משבץ אבנים טובות – אבנים טובות המבקשות להיכלות.

      ג'ויס האדם

      ובכל זאת, על ג'ויס האדם, ידוע לי מעט מאוד. ראיתי תצלום שלו, הצווארון סוגר על הגרון הצר, הזקן, העיניים הכבדות, צוללות אל מצולות החיק הנסתר. אמרו לי כי הוא הלך והתעוור, ואנחנו באמריקה למדנו מעזרא פאונד כי "ג'ויס הוא האדם היחיד באירופה שממשיך לייצר, חרף העוני והחולי, עובד בין שמונה לשש-עשרה שעות ביום". שמעתי כי במשך כמה שנים הוא לימד אנגלית בבית-ספר בטריאסטה, ואלו הם ככל הידוע כל הרגליו. על אהבותיו ושנאותיו – כלום לא ידוע, אלא אם כן מישהו העיז להסיק לגביו מתוך מספר עובדות החבויות בתוך מספר שווה של אי-סבירויות השורצות ב"יוליסס" שלו.

      ואז, יום אחד, באתי לפאריס. וכשישבתי בקפה דה מאגו (Deux Magots), הניצב למולה של הכנסייה הקטנה שבשדרות סן ז'רמן, ראיתי שמ?ן הלחלוחית והערפל גבר גבוה ניגש, בראש מעט מורם מעט מוטה, מגיש לרוח סערה מסודרת של שיער שחור ואדמדם, שנפל בחדות לתוך חריץ עמוק בסנטר בולט.

      הוא לבש מעיל כחול-אפרפר, קצת צעיר מדי, כך היה נדמה, אם בגלל שתחב את כפליו מאחורי גבו, אם בגלל שהחגורה שסבבה אותו ישבה לה כשני אינצ'ים שלמים מעל לאגנו. ברגע שראיתי אותו, הבזק מיסטי שחלף במוחי העיר לי כי זהו "אדם שנצלב בשל רגישויותיו יותר מכל כותב אחר של ימינו" ואמרתי לעצמי – "כמה מוזר לזהות כך אדם שלא ראיתי מעולם".

      משום שכבר שמע על דיכויו של The Little Review עקב פרסום הקטעים מתוך "יוליסס" ועל המשפט שבא בעקבותיו, הוא התיישב למולי – זו שהסיפור היה מוכר לה – והזמין יין לבן. בו ברגע החל מדבר:"מה שמצער הוא" אמר, שעה שנדמה כי הוא בוחר את מילותיו על פי גילן ולא בשל היותן הולמות, "שהציבור ידרוש וימצא מוסר השכל כלשהו בספר שלי – או גרוע מכך, הקהל עשוי לתפוש אותו באופן רציני אף יותר, ובכבודו של ג'נטלמן, אני נשבע, אין בו ולו שורה רצינית אחת".

      ...

      ואז היתה דממה נוספת, שבמהלכה הוא התארגן והצית סיגר.

      "כל הדוברים הדגולים", אמר ברכות, "דיברו בשפתם של סטרן, סוויפט והרסטורציה האנגלית. אפילו אוסקר ווילד. בבקרים הוא למד את שפתה של הרסטורציה דרך עדשת המיקרוסקופ ובערבים חזר עליה דרך עדשת הטלסקופ".

      "וב'יוליסס'?" שאלתי.

      "הם כולם שם, הדוברים הדגולים", הוא השיב, "הם והדברים שהם שכחו. ב'יוליסס' רשמתי, סימולטנית, את מה שבן-אדם אומר, רואה, חושב, ואת מה שדברים, מראות ומחשבות עושים למה שאתם הפרוידיאנים מכנים תת-מודע. אך באשר לפסיכואנליזה", הוא קטע את דבריו, "היא איננה אלא סחיטה, לא פחות ולא יותר".

      הוא הרים את עיניו. היה בהן משהו בלתי-ממוקד – אותו החיוורון הניכר בצמחים שלא נחשפו לאור שמש זה זמן רב – ומעת לעת מעין ק?נטור המגיע עם הרמה ועיגול של השפה העליונה.

      חזותו

      אנשים אומרים שהוא נראה גם עצוב וגם עייף. הוא אכן נראה עצוב ואכן נראה עייף, אך זו היא עצבותו של אדם שרכש לו איזו היתר ימי-ביניימי לעצבות שמצויה מחוץ לזמן ובשום מקום; תשישות של אחד שהכפיף עצמו לבריאה של שפע גדוש מתוך מה שהינו מוגבל במהותו.

      אילו שאלו אותי מה היא התנוחה האופיינית ביותר לג'יימס ג'ויס, הייתי אומרת כי היתה זאת יציבתו של הראש, הנרתע אל מעבר לבחילה אך לא ממש עד מוות. שכן, אותה הירתעות של מורת-רוח אינה כה שלמה, ובכל זאת הדבר שדומה לכך יותר מכל, הוא להביט בגרונה של חיה מוכה.

      מעבר לכך עליי להוסיף – חישבו עליו כעל אדם כבד אך רזה, השותה יין צונן בשפתיו החבויות כמעט, בראשו הארוך והצר, או מעשן את הסיגר הנצחי, המוחזק מעט מעל לגובה הכתפיים, והוא אינו זז עד שהוא כלה, והפה קרב אליו ומתרחק ממנו כדי לפלוט את הסילון החד של העשן הצהוב.

      כדי לא לשאול אותו שאלות, יש להכירו. היה לי לעונג לשוחח עימו פעמים רבות במהלך ארבעת החודשים ששהיתי בפאריס. שוחחנו על נהרות ועל דת, על הגאונות האינסטינקטיבית של הכנסייה, כשבחרה לשיר את מזמוריה בקול חסר "אוברטונים" – קולו של הסריס. שוחחנו על נשים, נראה היה כי הוא מעט בלתי-מעוניין בכל הנוגע להן. לו הייתי שחצנית, הייתי אומרת שהוא מפחד מהן, אך אני בטוחה שהוא פשוט מעט סקפטי באשר לקיומן. שוחחנו על איבסן, סטרינברג, שייקספיר. "'המלט' הוא מחזה נהדר, הכתוב מנקודת מבטה של רוח הרפאים", ולגבי סטרינברג – "אין כל דרמה מאחורי הזעם ההיסטרי". שוחחנו על המוות, על חולדות, על סוסים, על הים; על שפות, על האקלים, על קורבנות. על אמנים ועל אירלנד – "לעם האירי לעולם לא יהיו מנהיגים, משום שברגע האמת הם תמיד נוטשים אותם. הם יצרו שלד אחד – פארנל (Parnell) – אך הם מעולם לא יצרו איש".

      לעיתים היו איתו אשתו נו?רה ושני ילדיו, ילדים גדולים, גבוהים כמעט כמוהו, ונורה מתהלכת כשלראשה שיער אדמדם ונאה, מדברת במבטא הנושא עימו את אימתה של אירלנד. אירלנד כמשכן של עוני הפכה לאמנות הצמצום. מבטאה של נורה מעט מתריס מזה של ג'ויס, שמבטאו אולף בידי חוסר השקט והדאגה.

      לג'ויס יש חברים אחדים, ובכל זאת, הוא נכון בכל עת לעזוב את שולחן הכתיבה שלו ואת מעיל הערב הלבן שלו וללכת לבית-קפה שקט בקרבת מקום ולשוחח שם על כל דבר שאינו "אמנותי", "צעקני" או "חדש". מטלפנים שונים מצאוהו לעיתים תכופות כותב אל תוך הלילה, או שותה תה עם נו?רה. אני עצמי אף נתקלתי בו פעם אחת שעה ששכב על בטנו ושפך מזוודה מלאה בהערות שרשם בצעירותו עבור "יוליסס" – או כפי שאומרת נורה, "זאת הפנאטיות הגדולה שאחזה בו, והיא אינה מרפה". פעם אחת הוא קרא מתוך "ספר הקדושים" (The Book of Saints) – הוא לעולם לא היה בלעדיו – ורטן לעצמו שהקדוש של אותו יום "הוא שטן שהביא את הגשם בדיוק כשאנחנו רצינו לצאת לטיול".

      ועדיין, הספר איתו. הוא יבוא הערב, משום שהוא אדם פשוט, איש-ספר, ואינו רואה בבני אדם דבר מה בלתי-נעים, לו רק היו נשארים במקומם.

      ובכל זאת, כינוהו אקסצנטרי, משוגע, לא קוהרנטי, בלתי-מובן, וכן, גם פוטוריסטי. אני תוהה מדוע, בעודי חושבת על ההתחלה האדירה שהיתה ל"יוליסס" הפרח הרבליאני הזה... הליריות הרזה והמתוקה של שיריו ב"מוזיקה קאמרית", הבלתי נמנעות האגבית של "דבלינאים", התשוקה והתפילה של סטיפן דדאלוס, שאמר כי היה חוצה את העולם בגפו.

      "לבד, לא רק להיות מבודד מן האחרים אלא אפילו בלי חבר אחד". אם נודה כי ג'ויס הוא סטיפן, או אז נראה כי עשה את שאמר:

      "לא אשרת מה שאיני מאמין בו עוד, בין שייקרא ביתי, מולדתי או כנסייתי, ואנסה לבטא את עצמי באורח של חיים או של אמנות באופן חופשי ושלם ככל שאוכל; ואשתמש להגנתי באותם כלי-זין שרק בהם אני מרשה לעצמי להשתמש: שתיקה, גלות וערמה".

      זהו פחות או יותר ג'ויס, ואני תוהה, האם אירלנד יצרה את האיש שלה.

      * פורסם במקור בגיליון מרץ 1922 של Vanity Fair
      תרגם מאנגלית: יהודה ויזן

      על ג'יימס ג'ויס

      * ג'יימס ג'ויס נולד בדבלין שבאירלנד ב-2 בפברואר 1882.

      * ב-1904 עזב את אירלנד עם אישתו נורה ומיעט לשוב אליה עד מותו. חי בעיקר בציריך, פריז וטריאסטה.

      * הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים המודרניסטים של המאה ה-20 ואבי טכניקת זרם התודעה בספרות, אותה הביא לשיאה ב"יוליסס", רומן שפרסם ב-1922 ושהפך לאבן דרך בספרות העולמית.

      * פרקי "יוליסס" החלו לראות אור בארצות הברית ב-1918 בכתב העת The Little Review. פרסומם הופסק ב-1920 לאחר שבית המשפט הרשיע את עורכי כתב העת בפרסום זימה. הספר עצמו ראה אור בארצות הברית רק ב-1933.

      * יצירות נוספות פרי עטו של ג'ויס: "דבלינאים", "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" ו-"Finnegan's Wake". כמו כן, פרסם את ספרי השירה "Pomes Penyeach" ו"מוזיקה קאמרית".

      * מת בציריך ב-13 בנינואר 1941.

      על דז'ונה בארנס

      * הסופרת האמריקאית דז'ונה בארנס נולדה ב-12 ביוני 1892 בניו יורק.

      * היתה מן הדמויות הססגוניות במודרניזם האנגלוסכסי של שנות ה-20 וה-30, ודמות מפתח בבוהמה הפריסאית של אותן השנים.

      *היא מוכרת בעיקר בזכות רומן המופת שלה "חורשלילה", שהוגדר בידי ת.ס. אליוט כרומן ש"יפנה בעיקר אל קוראי שירה... רומן טוב כל כך, שרק רגישויות שטופחו בקריאת שירה אכן יוכלו להוקירו בשלמות".

      * הלכה לעולמה ב-18 ביוני 1982 בניו יורק.