גירבוציישן

לכאורה, מלכודת: סרט על כדורגל. בפועל – אחד מסרטי הקולנוע המצחיקים שראיתי בשנים האחרונות. אחרי "אהבה על הדשא", המבוסס על ספרו של ניק הורנבי, המשורר שיר אהבה קולנועי לענף הספורט המוביל בעולם, מגיע "מייק באסט מנהל את אנגליה", ומציג את אחת הסאטירות הקולנועיות הנשכניות ביותר על ענף הכדורגל. ואין כמו מולדת הכדורגל המקרטעת, המבקשת תקומה לעידן הקולוניאליסטי שחלף, בימים בהם מעללי החישוש של הנסיך הארי הם מקור הגאווה היחיד למלכה, כדי להביא אותה בוולה בחצי גובה לפרצוף.

לפני כל, אזהרה: "מייק באסט מנהל את אנגליה" הוא מוצר קולנועי שמבטיח הנאה שלמה ורב רובדית רק למצויים בפכים הקטנים של הכדורגל האנגלי והכדורגל בפרט, רק לנוברים בפחי הזבל אחר מוספי הספורט כדי לוודא כמה יצאו איפסוייץ' וקווינס פארק ריינג'רס במשחק גביע וורטי'נגטון. למי ששמות כמו בובי רובסון, אלף ראמזי, אלאן שירר וקווין קיגן אינם מצלצלים מוכר, מובטחת הנאה חלקית בלבד. רק מי שאמון על הביוגרפיות של ג'ורג'י בסט וגאזה יכול להתרווח במושבו – עם מאתיים גרם שחורים – ולירוק בהנאה: הבנתי.

לכל שאר הצופים מובטחת הנאה גדולה, אבל חלקית, בסרט שהוא באמת, אבל באמת, ממש כיף קולנועי. לפני קיצור העלילה נזכיר רק שנבחרת הכדורגל הכושלת של אנגליה חיה על שתי תהילות עבר מופלגות ומופרזות: 1. הטענה בדבר המצאת המשחק (כשידוע לכל מנוי על "בריטניקה לנוער" כי המשחק הומצא כלל בסין ורק פותח על ידי הבריטים). 2. אותה זכייה היסטורית במונדיאל של 1966 (כשזכור לכל מנוי על "שם המשחק" כי הטורניר נערך באנגליה וכי שער המפתח בהארכה – של ג'ף הארסט – היה לא חוקי, כפי שהוכח לאחרונה). מאז ועד ימינו ניסו הבריטים כל שיטה אפשרית – כולל משחק כדורגל – כדי להשיב עטרה ליושנה.

אבל יוק. שרשרת של מינויים לא מוצלחים הפכה את עמדת המנג'ר – המקבילה הבריטית למנהל מקצועי/המאמן – לאחת המטרות החביבות ביותר על צהובוני אנגליה. המנג'רים ההיסטוריים של אנגליה – למעט זה הנוכחי, סוון גוראן אריקסון השבדי – התאפיינו תמיד בבריטיות מופרזת – כלומר, הערכה עצמית גבוהה מהרצוי, חיבה לטיפה אלכוהול, טיפה כדורגל אנגלי וטיפהל'ה, אבל ממש טיפהל'ה, הסתמכות על "אלוהים נצור את המלכה". על כל פנים, דבר לא עזר והמנג'רים של אנגליה, לתולדותיהם, גילו שהרבה יותר קל לכבוש את איי פוקלנד מאשר לנצח את ארגנטינה במונדיאל.

את המצב הזה עתיד היה לשנות מייק באסט. הלא הוא מייק באסט מ"מייק באסט מנהל את אנגליה". מאמנה האלכוהוליסט, המיזנטרופ, גס הרוח ובעל הנטיה להתערטל בפומבי של קבוצת נוריץ', לוקח על עצמו את משרת מאמן הנבחרת, כאשר היא נמצאת בגבה אל הקיר, תחתוניה מופשלים, משתינה. באסט הוא המינוי הגרוע ביותר שיכלו אוהדי הנבחרת לקוות לו – יחסי האיבה ביניהם יציבים לאורך שנים ומבוססים במסורת גריפינדור, על בוז הדדי. אלה חושבים שמדובר בשתיין חסר מושג וזה מצדו טוען להגנתם כי מדובר בעדר מגהקים עם מינון כולסטרול בעייתי. כולם צודקים, כמובן.

באסט מצליח להיכשל בתפקידו – כצפוי, ורגע לפני ההדחה ממשחקי הגביע העולמי, אלילת המזל עושה לו נעים בגב והוא נחלץ מפדיחה. אבל בגביע העולמי החולשה שלו להסתרפטז בציבור גוררת אותו ואת נבחרתו לתוך קלחת של שערורייה ציבורית ובדיוק כשהכל נראה גמור, הנס הבלתי משוער מתרחש, ומהכיוון הפחות צפוי מכל – טוניקה טונקינסון – גירסה צבעונית של גאזה, בלי בעיית הגזים.

הסרט רצוף בקלישאות שלמנויי ערוץ 5+ יהוו את חוד החנית הסאטירי של הטקסט. עבור המזדנבים, המשתרכים מאחור ולאלו שהגיעו עם החבר, רק משום שהבטיחו לו קונטרה על "חדשות הספנות", הסרט יציג תמונה גרוטסקית – אך כל כך אמינה – של המציאות ההומואידיוטית של חדרי ההלבשה הספורטיביים, הנראטיביים הלאומניים הצעקניים והפולחנים האינפנטיליים של הבועטים בכדור, במפגש ראשוני מהמם בעוצמתו. סרט בנים – בהחלט. אך גם קומדיה בעלת ערך אנתרופולוגי וסוציולוגי שמאפשרת להצביע בגיחי-גיחי על המסך ולהבין מדוע כדורגל מרתק כל כך הרבה גברים, מבלי לחוש עליהם כל רחמים. רק קמצוץ מבוכה על שהמשחק הזה הוא הדבר הכי גדול שקורה היום בתרבות הפנאי.