פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שמים בקשו רחמים

      איתי נאור נותר פעור פה מול פיסת הטלוויזיה הקטסטרופלית העונה לשם "בקצב הקצב"

      מעולם לא נראתה טלוויזיה גרועה יותר בארץ. אנשים שזכו לחזות בכך נותרו פעורי פה. אני הייתי עד לזעקות שבר של ממש. קחו את הרף שלכם, את גבולות הסבל, תעיפו אותם כמה קומות טובות למעלה ושדרגו עצמכם למודל 2002. "בקצב הקצב", תוכנית חדשה מבית ICP, עולה לאוויר בערוץ 3, והיא מנקנקת את כל מה שחשבתם על סדרי העולם המקובלים בתחומי הראוי לשידור.

      מדובר בסדרה בהפקתו של יונתן ארוך (מהקומבינה שהביאה לכם את "הפוך") ובבימויו של אורן בן סימון, שגם כתב את התסריט. אותו תסריט שמדבר על חבורה של ארבעה צעירים ישראלים, שלושה בנים ובת (ירון אשכנזי, ירון ברובינסקי, גיא זוארץ וטינקרבל) הממוקמים מבחינה תודעתית והתנהגותית אי שם בסבנטיז, אולם מצויים בתל אביב של ימינו אנו, עם הדירות השכורות והאוטובוסים של אלנבי.

      לתפארת גל הרטרו של לפני שלוש שנים, הרביעיה מתהדרת במלבושים ובפרופס מדגמי חנויות יד-שנייה, מוקסמת בעיקר מעולם להקות ומועדוני "הקצב" ונהנית לשחרר משפטים שמכובסים מ"מציצים" מצד אחד, ומהז'אנר המאגד את אוצר המילים "בחורונת", "חביבי" והרבה מאוד "אחי" מהצד השני (אגב, השימוש המופרז במילת הקריאה "יא" לפני שמות של דמויות – לדוגמה: יא מונה, יא אלי – מעלה השערה שבעצם מדובר בהומאז' מבריק נוסף שכמעט חמק מבין אצבעותינו, הפעם לסרט הערבי). בסופו של יוק, קשה להאמין עד כמה התוצאה איומה. ולמרות שניכרת התאמצות במישור הזה, "בקצב הקצב" נושאת מטען קאלטי כמו שאני נושא את מה שאני נושא כשאני אוסף את הצרכים של הכלב שלי (יש לו שם – ספיפי, פ' ראשונה דגושה, שנייה לא).

      אנחנו הרי רגילים לסדרות ישראליות גרועות, אתם אומרים לעצמכם. ובכן, שלא בדיוק כפי שהכרתם עד כה, כאן יש שילוב אימתני של שני גורמים שבזכותם הסדרה הזאת נוסקת אל מעל לכל דמיון. האחד הוא התסריט. קלוש, דבילי, שאינו מצחיק, ביזארי ברמות הגבוהות ביותר. השני הוא רמת המקצועיות. "בקצב הקצב" היא מה שנקראת בחוגים מסוימים "הפקת מתנ"ס". שיעור באיך לא לעשות טלוויזיה, קולנוע, או בעצם שום דבר. איך לא להשתמש בבלנדה. איך לא להציב שלטים מקרטון ("חנות משכן") באסטבלישמנט של כל סצינה שנייה. כיצד ראוי שלא לבנות דמויות (קשה מאוד להבדיל בין שלושת האנשים שאינם טינקרבל). איך לא לכתוב דיאלוגים, ומעל הכל כיצד דיאלוגים מהגיהנום יכולים להפוך כל שחקן גרוע למאסטר אמיתי של טעם רע (לא את, טינקרבל).

      אם יורשה לי, הרבה דברים מדהימים בסדרה הזאת. אני דוחק בכם לראות את הפרק הראשון שלה בכדי להבין שלא מדובר בסוגיית טעם כלשהי. ואולם הדבר המדהים ביותר הוא שיקול הדעת של ICP, שהיתה נכונה להעלות דבר כזה לשידור. למרות הכל, הכל, זה עדיין לא מובן. הייתי רוצה לתפוס שיחה עם רובי דואניס על העניין הזה; שיחת טלוויזיה טובה בה נוכל ללגלג מעט על הידרדרות התוכן המקורי.

      * הסדרה "בקצב הקצב" משודרת בערוץ 3 בכבלים בימי ראשון בשעה 20:55