המבקר של ה-Observer היטיב להגדיר את העשייה של Wire: "הם מביטים בחשדנות על העולם המודרני תוך יצירת שאון מתוחכם". והמדהים הוא שגם היום, 35 שנה אחרי שהוקמו, הם עדיין עושים זאת יותר טוב ממרבית הלהקות הצעירות שמושפעות מהם.
כאלה כידוע לא חסר. ווייר הלונדונים - מאבות הפוסט-פאנק והארט-פאנק הם אחת הלהקות המשפיעות ביותר של דורם. ערכתי חיפוש במחשב שלי כדי לבדוק בהקשר של אילו להקות מהשנים האחרונות הזכרתי את ווייר בתור השפעה, וזרם השמות שהכלב המחייך מצא לא פסק: אינטרפול, ארט ברוט, הפיוצ'רהדז, These New Puritansוכו' וכו'. אפילו להקת Ex Lion Tamer הישראלית אימצה את שמה משיר של ווייר.
נדמה שכל מי ששומע אותם רוצה משהו מהחיוניות המלהיבה של הגיטרות המשוננות שלהם ומחדות ההבחנה שלהם. וזה לא רק עניין של השנים האחרונות. בכל דור ודור יש לפחות ז'אנר אחד שחב חוב גדול לווייר. בשנים האחרונות, כאמור, אלה להקות הניאו-פוסט-פאנק, אבל גם יוצרי האלקטרוקלאש של תחילת העשור היו מעריצים: ליידיטרון הכניסו את "The 15th" של ווייר לאוסף בשם Softcore Jukebox שהם ערכו ב-2003, ואותו שיר ממש הפך ללהיט רחבות שנה לפני כן בביצוע של פישרספונר הניו יורקיים.
בניינטיז היה זה גל ה"ניו ווייב אוף דה ניו ווייב" הבריטי (כך קראו אז ללהקות בריטפופ שהעדיפו פוסט-פאנק על הקינקס) שהתחנך על ברכי אלבום הבכורה של ווייר. אלסטיקה אפילו חטפו תביעה בשל הדמיון המוגזם של הסינגל שלהם, "Connection", ל"Three Girl Rhumba".
עוד בוואלה!
Pink Flag, אלבום הבכורה של ווייר, שיצא בסוף 77', הציג פאנק מינימליסטי אבל ממש לא אורתודוכסי. עם מבני שירים מוזרים ושירים קצרים מדקה הציע האלבום 21 התפרצויות חדות ומדויקות, שקשה היה לעמוד בפניהן. הנרי רולינס, Minor Threat , New Bomb Turks ו-?Therapy הם רק חלק מהאמנים שהקליטו קאברים לשירים מהאלבום הזה.
אבל למרות שווייר היו להקה מאוד משפיעה ואהודה על הביקורת, היא מעולם לא השיגה את ההצלחה המסחרית הנדרשת כדי לספק את חברת התקליטים שלהם. אחרי שלושה אלבומים החליטו EMI לסיים את החוזה שלהם עם ווייר, והלהקה התפרקה.
במחצית הראשונה של שנות השמונים התרכזו חברי הלהקה באלבומי סולו ופרויקטים אחרים, רבים מהם אמנותיים ואבסטרקטיים. ווייר חזרו לפעילות ב-85', והחלו להתנסות בכיוונים חדשים, אלקטרוניים יותר. עד סוף העשור הם יצרו כמה אלבומי פופ אלטרנטיבי, שהניבו קלאסיקות כמו "Eardrum Buzz" הלהיט הכי גדול שלהם - ו"Kidney Bingos" המעולה, שגם הוא מצא את עצמו מתגלגל לשיר של אלסטיקה - "Nothing Stays The Same" מאלבומם השני, The Menace. בשנות התשעים הלהקה שוב לקחה פסק זמן, אך חזרה בשנות האלפיים.
עוד בוואלה!
כמו שאפשר לנחש, הסאונד של ווייר עבר הרבה שינויים במשך השנים. הם התחילו עם פאנק לחוץ ועצבני והיו מלכי הגיטרות הזוויתיות. אחר כך הם היו אפלים, אלקטרוניים, אוונגרדיים, פופיים. הם עשו את הכל, ולחלקים מסוימים ממה שהם כבר עשו הם בוחרים לחזור עכשיו, באלבום ה-12 שלהם, Red Barked Tree.
ווייר, שנמצאת בעיצומו של הגלגול השלישי שלה, מונה היום שלושה: קולין ניומן (בעלה של מלכה שפיגל ממינימל קומפקט), גראהם לואיס ורוברט "גוטובד" גריי. הגיטריסט ברוס גילברט פרש ב-2004. לכבוד האלבום החדש הם השילו מעליהם את הסאונד האלקטרוני שאפיין חלק מאלבומיהם וגם בחרו להתרחק מאזורים ניסיוניים מדי לטובת אלבום גיטרות פופי, שעדיין שומר על טקסטורות סאונד מעניינות. יחד עם זאת, מדובר בלהקה שמעולם לא שמרה נאמנות לסגנון או סאונד מסוים ולכן זה קצת מפתיע שב-Red Barked Tree הם לא מנסים שום דבר חדש. מצד שני, בכל זאת מדובר בחבורה שמתקרבת בצעדי ענק לגיל שישים.
עוד בוואלה!
קולין ניומן סיפר לאחרונה בראיון ל"מוג'ו" שזאת הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים שהוא כתב את השירים על גיטרה אקוסטית. תחילה הוא הקליט דמואים של אקוסטית ושירה לתוך האייפון שלו ואז הוא השמיע אותם לשני החברים האחרים. תגובתו של גראהם היתה: "אני שונא גיטרות אקוסטיות!". רוברט אמר: "זה נשמע כמו הסבנטיז". מהתגובה הזאת ניומן היה מבסוט זה מה שהוא רצה. הכוונה המוצהרת שלו היתה לכתוב שירים חדשים באותה טכניקה שגרמה לשירים המוקדמים שלהם לעבוד. וזה ניכר בכל שיר ושיר של האלבום החדש.
"A Flat Tent" ו-"Clay", למשל, נשמעים כמו שירי ווייר קלאסיים, מהסוג שאלסטיקה היו שמחים להעתיק. והתקפת הפוסט-פאנק האגרסיבית והעצבנית "Two Minutes" נשמעת כמו ארט ברוט שנשמעים כמו ווייר. מצחיק לשמוע את קולין ניומן צועק כמו ילד בן 17: "Fuck off out of my face/ You take up too much space", אבל זה עובד. מצד שני ווייר הבוגרים גם לא חוששים מפני שירים שקטים, כמו "Adapt" או שיר הנושא הפסיכדלי.
אולי אין באלבום הזה הפתעות, אבל יש בו הרבה שירים יפים. אחד היפים שבהם הוא "Please Take". זה שיר פופ אווירתי ורגוע עם מפלי גיטרות נעימים, שכותרתו התמימה לא מסגירה את הטקסט: "אנא הוצא את הסכין מהגב שלי, וכשאתה עושה את זה, בבקשה אל תסובב אותו". השיר הזה, איתו נפתח האלבום, מאוד דומה לשיר ישן של ווייר בשם "Blessed State" מהאלבום השלישי, "154", אבל שטויות. גם אם ווייר לא ממציאים כאן את הגלגל, זה הגלגל שלהם וזכותם לסובב אותו כמה שהם רוצים.