רב חובל: ראיון עם המפיק המוזיקלי אורי וינוקור

רגע לפני תחילת ההקלטות של "Through The Gale", אלבומם האחרון של אסף אבידן והמוג'וז, אורי וינוקור ידע שהפעם, משהו צריך להיעשות אחרת. זהו האלבום השלישי של הלהקה שהוא שותף בו להפקה המוזיקלית, יחד עם אבידן עצמו, וכבר נחשב לחלק בלתי נפרד ממנה. כמו שאר חברי הלהקה, הוא הבין שהיצירה לא תוכל להיות דומה לאחרות. בכל זאת, אלבום קונספט על מסע בים דרך סערות וטלטלות לא יוכל להישמע שוב כמו להקת בלוז-רוק שנותנת בראש. אז מה עשה וינוקור? "קניתי צעצועים של פיראטים ב-300 שקל ופיזרתי באולפן, שניכנס לאווירה. בכל זאת, כולנו ילדים באיזשהו מקום, לא?".

הסיפור הזה, אחד מיני רבים שיש לוינוקור מעבודתו בשנים האחרונות כמפיק מוזיקלי, מדגים די במדויק את האישיות שלו כיוצר: אדם שמחויב לאווירה לא פחות משהוא מחויב לפרטים הטכניים שמרכיבים את המקצוע האמורפי הזה, מפיק מוזיקלי. זה שנמצא שם כשצריך לדבר על פרידות ושברון לב וגם זה שחייב לדעת בדיוק באיזה סוג מיקרופון להשתמש כדי לגרום למאזין להבין שמשהו השתנה בקולות של אסף אבידן או קרן אן, אמנים עמם שיתף פעולה.

"היום אני מרגיש שאני יודע מה אני עושה", הוא מספר בראיון לוואלה! תרבות. "כל כך הרבה להקות נכנסות לאולפן ולא יודעות מה הן רוצות לעשות, מה שהופך את ההקלטות לתהליך לא כיפי. יש לי מספיק ביטחון היום כדי להבין מה אני רוצה כשאני מגיע לעבודה".

ואכן, בעבודה הקרובה של וינוקור כדאי שיידע מה הוא רוצה: יחד עם אסף אבידן ומיכאל וולפה, הוא מפיק את שיתוף הפעולה הראשון בין אבידן והמוג'וז לתזמורת סימפונט רעננה. לא יותר מדי – רק 40 נגנים. מה זה לעומת הגיטרות-בס-תופים-צ'לו שהתרגל להפיק עד היום?

"לא עשיתי בחיים משהו שקרוב לזה", אומר וינוקור. "עשיתי חישובים ויוצא שאני עובד עם בערך 100 אנשים על הדבר הזה, כשכל יום בחודשים האחרונים ישנה עבודה שקשורה איכשהו להפקה. אתה יודע מה זה לזכור את השמות של כולם?"

"כן, אני מניח שאני האיש שסומכים עליו".

וינוקור, 28, נולד וגדל בעין כרם בירושלים. הוריו, כמה מפתיע, הם שני פסיכולוגים, עניין תורשתי שעוד נשוב אליו. הם, אגב, סיפרו לו שעוד לפני שידע לדבר, הוא היה מאזין אובססיבי לתקליטי ביטלס והיה יודע להצביע על אלבומים שרצה לשמוע. הפופולרי מכולם היה "Rubber Soul", לא בחירה מפתיעה למי ששומע את קולולוש, הלהקה בה וינוקור מנגן בס, ואת ההפקות לשני האלבומים הראשונים של אבידן והמוג'וז.

בגיל 15 כבר קיבל, לדרישתו, טייפ 4 ערוצים שיוכל להקליט ולהתנסות בצלילים, הצעד הראשון שסימן את הדרך לעמדה שמאחורי לוח הבקרה באולפן. אחר כך הפך לטכנאי במועדון הצוללת הצהובה בירושלים, שם במסגרת תחרות להקות סטודנטים אותה יזם, פגש לראשונה באבידן והמוג'וז, ראה ביצוע שלהם ל-"Hangwoman" ונטרף. הלהקה לא זכתה בתחרות, אבל הקשר שנוצר בינו לבינה, לצד פעילותו כמוזיקאי ומפיק מוכר בתחום (גם בחו"ל, אגב, שם בילה וינוקור חלק ניכר מהשנים האחרונות בעבודות הפקה שונות), הפכו אותו לאחד השמות המבטיחים בעתיד ההפקה המוזיקלית בישראל.

"אני חושב שתמיד הייתי די שונה מהסביבה שלי", הוא מספר. "לפני שידעתי מה קורה בחיים שלי, רציתי לעשות מוזיקה. לא היה לי שלב של ניסוי וטעייה וזה לפעמים מפחיד אותי כי לא בדקתי. אולי אני טועה?"

"ב-'Through The Gale', שהיה האלבום הראשון שסיימנו את העבודה עליו ובאמת אהבנו אותו. הקלטנו אותו בשלושה ימים וחצי עם מעט מאד חזרות וכשסיימנו, הקשבנו לו וכמעט לא היו תיקונים, שלחנו אותו כמו שהוא. וזה אחרי שכשיצאנו לדרך עם האלבום הזה, כל מה שהיה לאסף אלו שני שירים שעסקו בנושא דומה והבטחה שכשהוא חוזר מחופשה בהוואי, יש לו שירים לאלבום. אמרתי לו שכדאי מאד שזה יהיה ככה, כי קבענו אולפן ל-10 ימים אחרי שאתה חוזר, ואם אתה בא בלי שירים לאלבום – אנחנו בבעיה".

"מה זה חזר. מה שאנשים לא יודעים זה שהאלבום הזה אמור היה להיות בכלל פסקול לסרט אנימציה, בלי מילים. הוא חזר עם השירים ומיד התעצב הקונספט של האלבום, אבל כדי שגם אני אבין לאן אני צריך לקחת את הלהקה, ביקשתי מאסף דבר אחד – שיצייר לי מפה".

"כן, מפה. ובאופן מדהים, כשראיתי את החוברת של האלבום, הבנתי שהמפה שמצויירת בתוכה היא כמעט בדיוק אותה מפה שאסף צייר לי בתחילת הדרך והמפה הזו היא הדבר היחיד שהיה לידי במשך כל הקלטות האלבום, כך שבכל שיר-תחנה שלו, ידעתי למה הוא מכוון. זו הסיבה שבעיניי האלבום הזה נשמע כל כך שלם ואמיתי, כי היה לאסף חזון אמנותי מספיק גדול כדי לדעת להיכן הוא רוצה להגיע עוד לפני השירים עצמם. הרבה פעמים בתקליטים, אמנים לא יודעים מה לעשות באולפן ולאיזה כיוון ללכת, כל שכן אצל אמנים צעירים וההקלטה היא עניין מסובך גם ככה. כאן, הכל היה ברור. ישבתי על הקונטרול והיתה לי רק את המפה הזו".

"זה אישיו ידוע ביני לבין אסף: אני אוהב שירה מורגשת ולא באובר-שליטה. הוא אוהב הקלטות של דילן, שבהן השירה היא לגמרי מחוץ למוזיקה. אני יכול להגיד לך שלפני שלוש שנים שנאתי את זה והיום הגעתי למצב שאני אוהב את זה, כלומר הגעתי למקום הזה בזכות אסף. היום אמנים אומרים לי לפעמים שאני שם את השירה חזק מדי".

"לי לא קשה לעבוד איתו, אבל זה לוקח זמן. הוא אומר בעצמו שהוא לא בן אדם קל, אבל אני חושב שאצל כל בן אדם שיש לו כזה כישרון, זה ככה. כי הוא שם, אלו השירים שלו. גם בעיבודים, למשל, שמשותפים לי וללהקה אנחנו עובדים מאד ביחד – כולם זורקים רעיונות ואני חושב שחינכתי אותם טוב בכך ששיטת העבודה צריכה להיות שקודם כל לא פוסלים שום דבר. יש נטייה של להקות, בעיקר צעירות, לדחות רעיונות על הסף רק כי הן מערערות על מה שכבר קיים וככה מפספסים רעיונות מצוינים".

"זה עוד משהו שהשתפר באלבום הזה. פעם זה היה סיוט. כמפיק, אתה חייב לשנות והתגובה הראשונה של להקות צעירות הוא 'מה?? זה מדהים, אתה לא יכול לשנות את זה'. אבל עם המוג'וז היום לא רק שזה לא קשה, רק מחכים לשינויים כדי שיבוא משהו חדש וטוב יותר. באלבום הזה יש הרבה יותר אש כי כולנו למדנו טוב יותר איך עושים תקליטים".

ההצלחה של "The Reckoning", שאחריו הגיע "Poor Boy/Lucky Man, ועתה עם "Through The Gale", לא רק הובילה למסע המדובר של הלהקה בחו"ל, אלא גם לשדרוג במעמדו של וינוקור. כבר עכשיו הוא עובד על שורה של פרויקטים: בין השאר, עם אבידן על אלבומו הבא; עם יוצר האינדי טל כהן שלו; ופרויקטים נוספים שרובם ממוקמים באולפן הקיצ'ה בתל אביב, מקום בו הוא כנראה מבלה לא פחות מביתו שלו.

"אני חתום על אלבום שמגיע להרבה בתים בישראל ובעולם", הוא אומר. "צריך לזכור שההצלחה עם המוג'וז היא משהו שצץ לאחרונה על פני השטח, אבל אני עובד על הקריירה שלי כבר 12 שנה. עד לפני כמה חודשים חייתי על המינוס שלי. היום אני עובד מאוד מאוד קשה, אבל אני עושה הרבה כסף יחסית לעצמי. אין לי ספק שזה קשור מאד אליהם, אבל אני יודע שזה גם בזכות עצמי. פעם היה לי קשה לדרוש את הקרדיט, כי חשבתי שאני לא יודע מספיק. היום זה אחרת. בישראל גם מתפתחת בזמן האחרון שדרה של מפיקים-כוכבים בעצמם כמו תמיר מוסקט, בנו הנדלר, רן שם טוב וקותימאן, שהסאונד והחתימה שלהם שוות ערך לאמנים שהם מפיקים".

"בוא נגיד שהמפיק הוא 50 אחוז פסיכולוג. המשימה שלי היא להביא את האדם שאיתי למקום שאני מוציא ממנו את המקסימום, בין אם זה לשמח, להכעיס, לעצבן או לדכא אותו עד למצב שהוא עושה את מה שצריך הכי טוב. יש המון טריקים – הקלטת שירה בשכיבה ובעירום, למשל".

"דניאל לנואה אמר פעם שהעבודה שלו היא To Maximize The Room'. אני חושב שזו הגדרה טובה למה שאני עושה".