"בתל אביב אף אחד לא היה נותן כסף מראש כדי לעשות הצגה על פי שיר של אורי צבי גריברג", אומר השחקן אוהד קנולר בשיחה עם וואלה! תרבות לקראת בואו השבוע לעיר עם אנסמבל התיאטרון שהקים בדימונה יחד עם רעייתו היוצרת נועה קנולר. הקבוצה, שנוצרה במסגרת פרויקט "מעבדתרבות" של מפעל הפיס, תעלה ב-18-20 בינואר שלוש הצגות בהאנגר גשר ביפו.
בערב הראשון תועלה ההצגה "צירי דגים", המבוססת על "החתונה" של ברטולט ברכט, בהשתתפות משה פרסטר, לליאה גורמזאנו, הילה מצקר, רועי צדוק ואופיר נהרי. למחרת יציגו קנולר ודניאל סבג את "שלג ויער", המבוסס על "הקבר ביער" שכתב המשורר אורי צבי גרינברג. ובערב האחרון יעלו חברי האנסמבל את "האומר כן, האומר לא", שנכתב בהשראת האופרה שכתב ברכט ביחד עם קורט וייל. "אני מאוד מתרגש מ'שלג ויער'", אומר קנולר. "זו הצגה מאוד, מאוד אישית בשבילי, והסיכוי ששחקן יעשה בתיאטרון משהו שהוא מביא מהלב והקרביים שלו זה נורא נדיר, ופה, בגלל הנסיבות, זה קורה".
הנסיבות עליהן מדבר קנולר הן המעבר שלו ושל אשתו לדימונה כדי להקים תיאטרון רפרטוארי, כחלק ממודל שנועד לשנות את המרחב התרבותי בעיר ובסביבתה. "אני חושב שאנחנו יוצרים משהו שקשה מאוד לעשות בתנאים של תל אביב ובגלל זה כיף לחזור אליה עכשיו", הוא אומר. "זה כמו הבאת ביכורים. יש בזה גם משהו רוחני לעשות משהו מחוץ לתל אביב ולהביא אותו לתל אביב". לדבריו, תל אביב איננה הבירה התרבותית של ישראל, אבל גם הוא מודה שאכן מדובר במקום בו מרוכזת רוב ההתרחשות האמנותית, ולכן מעניין אותו "לראות איך זה יתקבל שם".
האנסמבל בדימונה פועל בתנאים שונים מאוד מאלו המקובלים בשאר התיאטראות בארץ. לדברי קנולר, הם "עובדים על הצגה שבעה או שמונה חודשים ולוקחים את הזמן לגלות דברים על התהליך". מדובר בזמן כפול מזה שמקדישים בתיאטראות הרגילים. "זה לא פרינג'", הוא מדגיש, "מדובר בהצגות סדירות ומשלמים לאנשים משכורת רגילה. אני לא חושב שיש תיאטרון רפרטוארי בתל אביב שמסוגל להרשות לעצמו לעשות כל כך הרבה חודשים של חזרות. כל תיאטרון היה חולם לעשות כזה תהליך".
את המימון הם מקבלים מגופים כמו קרן האמנות של מפעל הפיס והמשרד לפיתוח הנגב והגליל, שמנסים לפתח את השדה התרבותי בפריפריה. "המנדט שקיבלנו מ'מעבדתרבות' עוסק בתהליכים ארוכים, בפיתוח שפה של תיאטרון ותהליכי עבודה בקבוצה. זה תיאטרון אחר. אצלנו המטרה היא לאפשר הצגות בתהליכים ארוכים, בתל אביב זו לא בהכרח המטרה".
מדובר בקבוצה קטנה מאוד של שחקנים, החיים כולם בעיר יחד עם משפחותיהם ושהפכו לחלק מהמרקם שלה. את הפרויקט מוביל ה אשתו של קנולר, נועה, והוא עצמו נשמע מרוצה מאוד מהמהלך ומספר שגם התגובות בעיר חיוביות. "לא היה תיאטרון יוצר בדימונה אף פעם. השחקנים הם אנשים שאתה רואה, אתה מכיר ופתאום הם מופיעים. זו חוויה הרבה יותר משמעותית זה לא תיאטרון קהילתי, זה תיאטרון שבא מהקהילה".
"דימונה זו עיר מאוד קטנה", הוא מסביר. "יש אווירה נורא משפחתית. אנחנו מאוד מעורבים בקהילה, אבל לא באופן פטרוני: אנחנו עושים פה קניות, החברים שלנו פה, הילדים שלנו בגן אנחנו ממש חיים פה".
"אני חושב שיש כאן מפתח שאולי יגרום למדינה להבין את היתרון של דבר כזה ולהגיד שהיא מוכנה לתת כסף לאמנות אלטרנטיבית כדי שאנשים יעשו את זה מחוץ לתל אביב", הוא אומר. ואכן, משרד התרבות והספורט עומד להפנות השנה תקציב של 21 מיליון שקלים לטובת אמנות בפריפריה. למעשה, קנולר נשמע מאוד בקיא בהתפתחויות האחרונות בנושא, ומרוצה מהן. "עד עכשיו לא הגיעו תקציבים ייחודיים לפריפריה. תקציבים לפריפריה הלכו למוסדות בתל אביב כדי שיבואו להופיע בפריפריה. אני חושב שזה חשוב ביותר ומשמעותי שהכסף יעבור ישירות למוסדות תרבות בפריפריה".