לפני כשנה טלפן אלי ידיד שנכח בהרצאתו האחרונה של דן דאור בירושלים ("על בגידת האינטלקטואלים אצל מנג-דזה וז'יליאן בנדה, ועל הקשר שלה לאקדמיה, לשררה ולקוד האתי") ובישר לי בהתרגשות, כיצד סיים המרצה את דבריו, שב למקומו, ונאסף אל עמיו.
באותו הלילה, קפץ הידיד לביקור. קראנו יחדיו בתרגומיו היפים של דאור ל-"שירי הגרדום" מאת אדוארד ליר הגרמני, הלא הוא כריסטיאן מורגנשטרן הנפלא, ושוחחנו על ההרואיות והסמליות שבמותו של המתרגם: כיצד "אמר שיר על סף מוות" ונדם. אני זוכר שדבר מותו עורר בי צער. כיום, עם צאת ספרו "משתה לאדם בודד", אני מבין כי חטאתי לאיש לא היה די בצערי, היה עלי להתאבל ממש. הספרות העברית איבדה ענק, איש רנסאנס אמיתי, מן הסוג המיוחד והלא שכיח, המזכיר דמויות אהובות ומעודנות, כמו אריה זקס או דן צלקה.
הספר המיוחד הזה, שלוקט לו יחדיו מעיזבונו של דאור ומפרסומיו השונים לאורך השנים, בכתבי-עת ובעיתונות, עשוי, במבט ראשון, להיתפש כאסופת שברים אקלקטית. תרגומים מסינית, יפנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, סנסקריט, איטלקית וספרדית שלובים בה יחדיו, וז'אנרים שונים מן ההייקו הקצרצר דרך הדרמה הקלאסית והפואמה ועד לאפוס האין-סופי ניצבים בה זה לצד זה באופן מתמיה. אך שוב, רק במבט ראשון. שכן, הקורא הבקיא והעירני יוכל על נקלה להתפלש כאן בחדווה, במשך שעות ארוכות, באינספור הקשרים הפנימיים שבין הטקסטים הכל כך שונים הללו. בהצבה החד-פעמית הזאת, אלה אינם חדלים מלהדהד ולהתערב האחד בשני, ונדמה כי בהיסגר הספר, הם עודם משוחחים באינטימיות בינם לבין עצמם, הרחק מעינו הפולשנית של הקורא.
מטבח ספרותי אקלקטי
ויליאם קרלוס ויליאמס, באוסף מסותיו מ-1954, שגה כאשר גינה את מה שכונה בפיו "האקלקטיות של המטבח הספרותי של פאונד". ויליאמס שגה מסיבה פשוטה: הוא לא שם את ליבו אל המהות האוניברסאלית של השירה ובכך חטא לקשר העמוק שבין פאונד, דנטה, לי באי והשירה האנגלוסכסית העתיקה. הוא שכח שכמו בודלר (שעל-פיו "צריך אדם להיות מבוסם תמיד"), כך גם לי ב?אי (שמת משתיית יתר) ידע "כי אין אומרים שירה אלא על היין", כמאמר האמוראים.
המטבח הספרותי של דאור (שאחדים מתרגומיו המובאים כאן אף ליוו את הספר "הבישול הסיני של אהרוני"), כך נדמה, אקלקטי לא פחות. ובין אם בשל כך או על אף שכך, גם הוא עשיר בשפע טעמים וניחוחות שהם כולם בראש ובראשונה טעמיה וניחוחותיה של השירה: החל בתרגומיו לשירת סין (הן זאת העתיקה והן זאת של המשוררים "המעורפלים" מן המחצית השנייה של מאה ה-20, ובראשם יאנג ליאן וגו? צ'נג המודרניסטים לעילא), דרך תרגומיו המופתיים לעזרא פאונד, עבור בתרגומיו לאוג'ניו מונטלה (שהיה גם חביב במיוחד על ידידו של דאור, דן צלקה, ותורגם יפה גם על-ידיו) ותרגומו לתרגום של רוברט לואל לאוג'ניו מונטלה (המופיע בספרו הנודע של לואל, "Imitations"), ועד לקטע המשובח ביותר שיש לנו בעברית מן האפוס האנגלי העתיק "ביו-וולף", ועוד.
פואטיות רכה
קשה לכתוב רשימת ביקורת על ספר כזה. במידה רבה, קל יותר היה לכתוב עליו ספר. כמעט כל אחד ואחד משעריו ראוי ומצריך התייחסות מעמיקה, וזאת בעיקר בשל בחירותיו הנבונות והשובבות של המתרגם וטעמו המשובח והדק, אך גם ואולי בעיקר בשל הנועזות של תרגומיו. אותה הנועזות היא שמאפשרת את תרגום כותרתו של שיר-האיגיון הידוע של לואיס קרול, Jabberwocky"", להכלאה הביאליקאית-ישראלית המבריקה ה-"ה?ס?פ??נ?ט?א?יר". או את הבחירה הממזרית לתרגם דווקא את ההייקו המדויק הבא שכתב ריטו: "לוחמי סומו / ישנים זה לצד זה / לא רק חם גם לח". או את שורותיו של פאונד: "...איש בן חמישים שלא יודע כלום / אינו ראוי שיכבדוהו". או את חרוזיו היפים של וולטר בפואמה שלו על שואת ליסבון: "'אין זה בכוחו' הסופיסט סובר; / 'יכול לו? רצה,' סבור האחר; / 'רצה לו? יכול,' מתעקש הראשון, / והארץ בינתיים בלעה את ליסבון".
וכך גם ואת בוריס ויאן ההיתולי. ואת ת.ס. אליוט (בתרגום משותף עם עמינדב דיקמן). וקטע מקסים של קלידסה, שייקספיר ההודי. ועוד אינספור דוגמאות הפזורות בספר האינסופי הזה, שגם בביאורים ובהערות המופיעים בו, נסך המתרגם פואטיות רכה, החומקת מן היבשושיות העגמומית, שהיא בבחינת "לפתח חטאת רובץ" בכל הנוגע לקומנטר האקדמי המצוי.
בהקדמתו מ-1928 למבחר שירת עזרא פאונד, כותב ת.ס. אליוט: "פאונד הוא ממציאה של השירה הסינית של זמננו
אני צופה כי בעוד שלוש מאות שנה מעכשיו... יראו בתרגומיו של פאונד (ובצדק) 'דוגמא לשירה נפלאה מן המאה-הכך-וכך', ולאו דווקא תרגום". נדמה לי שדבריו של אליוט באשר לפאונד, תקפים גם לגבי דאור, שהוא, במידה רבה, ממציאה של השירה הסינית שלנו, ובמידה וודאית לא פחות, מן המיוחדים והחשובים שבאנשי הספרות שזכינו להם בדורות האחרונים.