באושר ובאוני: על "גיא אוני" של דן וולמן

"גיא אוני" של דן וולמן, עיבוד לרב המכר הוותיק של שולמית לפיד, הוא סרט מלא יופי. יופי חיצוני וגם יופי פנימי. מדובר בסיפור ציוני פשוט, בטעם של פעם, שזוכה לטיפול אוהב ונטול זיוף מכל הנוגעים בדבר. הסרט עוקב אחר סיפור אהבה עדין בין פאניה (תמר אלקן), העולה החדשה מרוסיה שמסתירה סוד כואב, ויחיאל (ציון אשכנזי), צבר מהישוב הישן, שעוזב את משפחתו למען הקמת התיישבות יהודית עובדת על אדמות הכפר הערבי ג'עוני. כל זאת כמובן על רקע ראשית הציונות בשנות השמונים של המאה ה-19.

יופיו של "גיא אוני" הוא קודם כל יופי שנובע מאותנטיות. לא קל לעשות סרט תקופתי אמיתי בישראל, כלומר כזה שלוקח את הצופים 50 שנה ויותר אחורה. ידוע שסיפור תקופתי דורש תקציב גדול לבניית סטים, אבל הוא גם דורש מיוצריו דבר מורכב בהרבה: היכולת ליצור על המסך מציאות אנושית משכנעת בתוך סביבה היסטורית. שחקנים צריכים ללמוד לדבר, לנשום ולחשוב כפי שבני אדם התנהלו פעם. האינטראקציה ביניהם לבין הסטים המשוחזרים צריכה להראות אמינה. בני האדם שעל המסך הם אלה שאמורים "למכור" לנו את התפאורה המלאכותית בתור התיישבות יהודית הסטורית.

במבחן הזה, "גיא אוני" של דן וולמן עומדת בכבוד גדול. באמצעים מינימליים וללא שמץ ראוותנות, נוצרת מול עינינו מציאות חיים אמינה. זה קשור מן הסתם גם לצילום הרגיש ושטוף השמש של רן אביעד, שעשוי להצית אהבה לארץ ישראל גם בלבו של גדול הציניקנים, ולעיצוב האמנותי הצנוע אך המוקפד של יואב דהרי, שיוצר על המסך עולם פיזי רב רבדים ומלא התרחשויות ברקע. אבל מעל לכל זה קשור לליהוק המדויק של וולמן ולבימוי השחקנים המצוין שלו.

בני האדם שוולמן שם על המסך, מי יותר ומי פחות, חיים את ארץ ישראל של המאה ה-19 בצורה אמינה ומשכנעת, ובדרך גם יוצרים שורה של דמויות מקסימות. "גיא אוני" מתפקע משחקנים נפלאים בתפקידי משנה: יעקב בודו, לבנה פינקלשטיין, עזרא דגן, אנאבלה, רותם זיסמן ואחרים. כולם מקבלים לפחות רגע אחד בשביל לרגש את הקהל.

אבל הלב הפועם של הסרט הוא שני השחקנים הראשיים שלו, שניהם אלמוניים למדי, אך לא לזמן רב. ציון אשכנזי הוא יחיאל חמור סבר, אך גם רגיש וחם. דמותו נפגעת מעט בעיניי בגלל המבטא הישראלי העכשווי מדי שיוצא לו מהפה, אבל הנוכחות שלו מלאה בכריזמה ורגש. ואילו תמר אלקן בתפקיד פאניה היא התגלית הגדולה של הסרט: קשה להסיר ממנה את העיניים; היא לא משחקת אלא חיה את התפקיד, עד שלרגעים קשה להאמין שיש שחקנית ישראלית בת זמננו שקיימת מחוץ לתפקיד של פאניה. הפנים שלה מביעות בלי הפסקה, הנוכחות שלה טוטאלית וכובשת. אלקן עושה ב"גיא אוני" את אחת מהופעות הבכורה הגדולות אי פעם בקולנוע הישראלי - זכרו את השם.

"גיא אוני" יירשם כאחד השיאים בקריירה של דן וולמן, מהיוצרים הוותיקים והפוריים של הקולנוע הישראלי. וולמן התחיל את הקריירה שלו ב-1970 עם "התמהוני", סרט צנוע שהצליח להתברג לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. מאז ועד היום הוא ניהל קריירה עיקשת, עצמאית, כמעט תמיד מלווה בקשיים בהשגת תקציבים, שכוללת כ-15 סרטים ארוכים בבימויו, ולצדם גם דרמות טלוויזיה, סרטים קצרים וסרטים דוקומנטריים.

למרות שבמהלך הזמן יצר כמה וכמה סרטים משובחים – בין השאר "פלוך" (72') על פי תסריט של חנוך לוין, "מיכאל שלי" (76') המבוסס על הרומן של עמוס עוז ו"מחבואים" (80') – וולמן נותר אאוטסיידר בתעשיית הקולנוע, ולכן גם לא תמיד זכה להערכה הראויה. גם "גיא אוני", למרות שללא ספק מדובר באחד משיאי השנה האחרונה בקולנוע המקומי, כמעט ולא זכה לתשומת לב בטקס פרסי אופיר האחרון וחבל שכך. חבל, כי ב"גיא אוני" דן וולמן יוצר קולנוע חיוני, תוסס ומלא אהבה.

זה לא שאין פגמים בסרט - העובדה שנוצר במקור כמיני-סדרה של 6 פרקים (שתשודר מתישהו במהלך השנה בערוץ 1) באה לידי ביטוי באי-פיתוחם של קווי עלילה מסוימים, וגם בזריזות מוגזמת בהתפתחות הארועים, שמטרתה להכניס כמה שיותר בסרט של פחות משעתיים. גם מי שמצפה לאפוס כמו-הוליוודי עתיר נופי ארץ ישראל הישנה והטובה עלול להתאכזב מהסגפנות המסוימת של הסרט. מצד שני, מי שייתן צ'אנס לוולמן עשוי להבין לאט לאט ש"גיא אוני" שלו הוא תכשיט עדין ויקר, שצריך להתנהל בתוכו בזהירות ובנשימה עצורה. רק כך אפשר לגלות את היופי הגדול שטמון בו.

ומילה אחרונה לסיום. נאמן לאופיו האנטי-ממסדי, דן וולמן החליט להפיץ את "גיא אוני" לבד, כדי לא לאבד שליטה על זכויותיו בסרט. סרט ציוני אינטליגנטי מהסוג הזה, שהוא גם סרט ממש טוב, יכול בהחלט לעשות חיל בהפצה רחבה, עם מסע פרסום הולם. מכיוון שיוצר הסרט לא בחר בנתיב הזה, סביר להניח שלא תראו יותר מדי פרסומים עליו בתקשורת ואף אחד לא יפמפם לכם שתבואו לראות אותו. לעומת זאת, אם לא תבואו – תפספסו סרט משובח ואפילו מהנה. בקיצור, עשו לעצמכם טובה ולכו לראות את "גיא אוני".