פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חסד נעורים: על "חסד ספרדי" של א.ב.יהושע

      אמנם מה שא.ב.יהושע כבר שכח, רוב הסופרים הישראלים אף פעם לא ילמדו, אבל ספרו החדש "חסד ספרדי" הוא לא יותר מגעגוע לעברו המופתי

      רטרוספקטיבה. מונח מפחיד שבוחן היטב דרך הזכוכית המגדלת המכונה "זמן" את מה שעשית בעבר. היא דורשת ממך להישיר מבט, דוחקת אותך אל הקיר, גורמת לך לתהות איפה טעית ומה היית עושה אחרת. ברוב המקרים, הרטרוספקטיבה היא מטאפיזית ואין אפשרות לבחון אותה באופן ממשי. במקרה של אמנים, ובמיוחד ענק כמו א.ב. יהושע, היא פרושה לנגד עיניו, שחור על גבי לבן. כשהוא או קהל קוראיו מציצים למדף ורואים את "שלושה ימים וילד", "המאהב" או "הכלה המשחררת", הם מקבלים הזדמנות מוחשית להביט לעבר של הסופר בלבן של העיניים.

      לאחר 53 שנות עשייה, א.ב. יהושע כבר לא מחכה שמישהו יעשה לו רטרוספקטיבה. לכן הוא כתב את "חסד ספרדי", בו הוא לוקח את האיזמל ומנתח בעצמו. גיבורו הוא יאיר מוזס, במאי קולנוע שמוזמן לסנטייגו דה קומפוסטלה בספרד, שם נערכת רטרוספקטיבה לסרטיו. מלווה ברות, השחקנית הוותיקה שלו, הוא מגלה במלון את הציור "חסד רומי", שבו נראה אסיר זקן יונק משדה של עלמה צעירה. המבט על הרפרודוקציה מעלה בו זיכרון לסצנה נועזת, מפתיעה בדמיונה לציור, שהגה התסריטאי שלו, שאול טריגנו, יותר משלושה עשורים לפני כן. הסצנה בוטלה בשל סירובה של רות להיניק קבצן מהרחוב, ביטול שגרם לקרע בלתי ניתן לאיחוי בין מוזס לטריגנו. בשלב זה יאיר מבין שאין לו דרך חזרה, הוא חייב לפתוח את פצעי העבר ולנסות לחתור לפיוס - עם עצמו, עם התסריטאי ועם טולדנו, הצלם שלו שקיפח את חייו בתאונת עבודה שנבעה מאהבתו לרות כשעבד על אחד מסרטיו.

      אוטוביוגרפיה דמיונית

      "חסד ספרדי" אינו ביוגרפיה בצורתה הרגילה, אבל בדרכו הפנומנלית מצליח יהושע לייצר בבואה שנותנת מושג על נפשו והאבולוציה של יצירתו. הסממן הגדול ביותר לכך הוא מבנה הרומן. עבודתו של יהושע מוהלת לא אחת ריאליזם עם סוריאליזם ובדיה מוחלטת. החלק הראשון, המתרחש בספרד, הוא בעל נגיעה ריאליסטית מובהקת. השני, שבו חוזר מוזס לישראל, סוריאליסטי למדי והשלישי, שבו מוזס שב לספרד כדי להגיע לגאולה, כבר יוצא במכוון משליטה וטבול בהרבה דמיון פרוע. בפתיחה (עמוד 10) מעניק יהושע רמז ברור ליחסי הכוחות ביצירתו שלו: "שהרי כבר הוכח שצילומים אקראיים, לא תכליתיים, שאינם קשורים לא לעלילה ולא לדמויות, יש בכוחם, על שולחן העריכה, להעשיר מעברים סתמיים בין סצנות ולהעניק גם לסרט ריאליסטי מובהק אותו נופך מיסטי וסמלי שהתסריטאי לשעבר שלו היה חותר אליו".

      במשפט האחרון חבויה כוונה נוספת. הרי מדובר בסוג של ביוגרפיה, ולקורא ברור לאורך העלילה שיהושע הוא יאיר מוזס. ואולם, מכאן משתמע שהוא גם ה"תסריטאי לשעבר", שטריגנו ומוזס הם שתי פנים לאותו אדם. אחרי הכל, בחיים האמיתיים יהושע תמיד היה התסריטאי, הוא זה שייצר את חומר הגלם שעיבדו הבמאים למחזה או לסרט ולא להפך. בעמוד 134 הוא מחזק את ההשערה הזו, כשמוזס רוטן מדוע הוזמן הוא ולא טריגנו לספרד ומקבל תשובה ממנהל המקום: "התסריטאי יכול להסביר את הכוונה, אבל רק הבמאי יכול להצדיק את התוצאה". מה הייתם מייחסים יותר לסופרים בכלל וליהושע בפרט, כוונה או תוצאה? רוב הסיכויים שגם וגם.

      יהושע ממשיך לתעתע כשהוא משחק עם הגופים המ?ספרים (משלישי לשני, חזרה לשלישי ולראשון). דרך המניפולציה הזו הוא מעוניין להעביר מסר: לא רק אני, גם אתם, תושבי מדינת ישראל שחוו את כל שנות היצירה שלי, שותפים להוויה ואחים לפערים. הדמויות מייצגות את ישראל של שנות ה-60 וה-70 מול ישראל של היום. מוזס הוא האשכנזי המתנשא, טולדנו, טריגנו ורות, כולם בני עדות המזרח שכלפיהם הפגין פטרונות ניכרת. אבל הפרספקטיבה הזו השתנתה בישראל כפי שהיא שונה גם ביחסיהם הנוכחיים. תחילה מוזס מנסה לכפר על חטאיו מול אחת הדמויות (עמוד 86): "טוב, אז אני אשלם לך עכשיו, אני אנסה לפצות אותך על העוול שנגרם לך". לאחר מכן הוא סופג מדמות אחרת האשמה כבדה בהרבה מסתם קיפוח כלכלי (עמוד 319): "כלומר, יש רגעים, תגיד הזויים, ובכל זאת אמיתיים, שבהם אני מתייחס לפגיעה של בני כהמשך או כתוצאה של הפגיעה שאתה פגעת בי... כן, גם אתה, בעקיפין, אשם במה שקרה לילד הזה".

      מעניין זאת לא מילה גסה

      סגנונו העילאי של יהושע, שפתו והדרך שלו להצפין מסרים שוב מראים שאת מה שהוא שכח, מרבית הסופרים, צעירים כמבוגרים, לעולם לא ילמדו. אולם אין להסיק מכך ש"חסד ספרדי" הוא ספר טוב. לפני צלילה למשמעויות וניתוחים ספרותיים, קורא הספר צריך, קודם כל, ליהנות. "חסד ספרדי" אינו מספק את הסחורה במקרה הזה. גם אם הוא רב משמעויות, מסתורי וקוהרנטי, הוא איטי מדי וקשה לקריאה. החלק הראשון מעניין יותר מהשניים הבאים ועדיין – הסגנון הריאליסטי גדוש הפרטים כופה את עצמו בצורה מוגזמת. החלק השני מכביד יותר ומי שיצלח אותו יזכה להגיע לשלישי ולסיום הספר. זו לא משימה פשוטה.

      אלא שאי אפשר לקחת גם מספר לא טוב כמו "חסד ספרדי" את האיכויות שיש בכתיבה העשירה והמושלמת של יהושע. הוא אחד ממתי המעט שמסוגלים להפוך שפה גבוהה למציאותית ועדיין לצאת מכך ללא פגע. העטיפה אינה מחפה על התוכן במקרה הזה, אבל כן מעוררת סקרנות באשר ליצירותיו הקודמות של יהושע, אלה שלא קראתם ובמיוחד אלה שכן. במלים אחרות, דרך ניסיון לא מוצלח לבחון את עצמו בראי הזמן, יהושע מאתגר אותנו לעבור דווקא לספריו הקודמים ולעשות את הרטרוספקטיבה שביקש. ככה שיש סיכוי שבתחילת הקריאה של "חסד ספרדי" תקבלו תיאבון מסוים לקחת ליד ספר אחר של א.ב. יהושע, גם משום שמזה הנוכחי פשוט לא תיהנו.

      א. ב. יהושע, "חסד ספרדי" 374 עמודים // הספריה החדשה