פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ליטוף הסוררת: עשור ל-"The Modern Age" של הסטרוקס

      במלאת עשור לצאתו של "The Modern Age", האי.פי הראשון של הסטרוקס, דנה קסלר חוזרת אל הלהקה שהולידה מהפכה – ואז הרגה אותה

      בסוף ינואר 2001 הוציאה להקה חדשה ולא מוכרת מניו יורק בשם הסטרוקס אי.פי ראשון בשם “The Modern Age” בלייבל האינדי הבריטי ראף טרייד. עברו מאז עשר שנים בדיוק.

      מצד אחד אין ספק שהסטרוקס, ביחד עם הווייט סטרייפס (שאמנם היו ותיקים יותר, אך גם הם פרצו למרכז הבמה ב-2001), היו אחראים לחזרת הרוקנרול כז'אנר מוזיקלי לגיטימי, חי וקיים. מצד שני, כנראה שהיינו צריכים שיעברו עשר שנים כדי לקבוע בוודאות ששום דבר מהרוקנרול הזה לא הגיע לקרסוליים של הסטרוקס עצמם. וכבר אמרתי שמבחינתי הסטרוקס הם הלהקה המשמעותית ביותר שיצאה מניו יורק מאז סוניק יות והביסטי בויז.

      הסטרוקס לא פעלו לבד. הם היו חלק מתופעה תרבותית מפתיעה: שורה של להקות ניו יורקיות צעירות שבארצן לא השתינו עליהן עד שהן לא עברו דרך מכונת ההייפ הבריטית. אם להיות ספציפיים יותר, הסטרוקס היו אחת משלוש להקות צעירות מניו יורק שהוחתמו בראף טרייד, גרפו אינספור מחמאות מעיתונות הפופ בממלכה המאוחדת, והפכו לאורחי כבוד בבירתה, בה נמצאו אנשים שהיו מוכנים לשלם מאות פאונדים לספסרים כדי להיכנס לאחת ההופעות שלהם. שתי הלהקות האחרות, אגב, היו המולדי פיצ'ז ו-A.R.E Weapons.

      הווייט סטרייפס אמנם לא חתמו בראף טרייד, אבל גם הם עברו באותה תקופה מלייבל הגראז' האמריקאי הקטן Sympathy for the Record Industry ל-V2 הגדולה של איל ההון הבריטי ריצ'רד ברנסון, איש וירג'ין. וכמובן שגם הם זכו להצלחה בארצות הברית רק אחרי שהוכתרו בלונדון בתור הדבר החם הבא.

      עטיפת האלבום "The Modern Age" של הסטרוקס (סריקה)
      מתכון חדש לרוקנרול: בחר כמה סגנונות היסטוריים סופר-קוליים, העתק אותם במדויק והתך יחדיו עד שתתקבל עיסה מרוכזת. עטיפת "The Modern Age" (סריקה)

      קשה להבין היום את האקלים התרבותי של שנת 2000. היום זה נשמע מוזר, אבל בסוף שנות התשעים היה נראה שהרוק פשט את הרגל ב-94' – השנה בה קורט קוביין התאבד ואואזיס הוציאו את אלבום הבכורה הגאוני שלהם. מאז מצב הרוקנרול רק הלך והידרדר. עד סוף שנות התשעים אומת הדאנס כבשה כל חלקה טובה, אלוהים היה די.ג'יי, ואם לא היית בקטע של קלאבינג או של מסיבות טראנס בטבע, פשוט נשארת בבית ושמעת אפקס טווין. גיטרות נראו עוד פחות רלוונטיות ממה שקלטות VHS נראות היום.

      לא שלא היה רוק בכלל בסוף הניינטיז, אלא שהרוק שהיה הלך לכיוונים מופקים יתר על המידה. כל המי ומי באינדי לפתע רצו להישמע צבעוניים וניסיוניים. כולם החלו להתנסות בפסיכדליה וסאונדים מוזרים, והוציאו אלבומים עם קטעים ארוכים ואווירתיים. בלר גמרו את שנות התשעים עם "13", בק עם "Midnite Vultures" והפליימינג ליפס עם "The Soft Bulletin", וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את רדיוהד.

      האינדי של סוף הניינטיז נהיה מקושקש ויומרני. לא שהפאזה הזאת של האינדי לא הניבה גם כמה דברים יפים ומעניינים, אבל אחרי תקופה עמוסה בניסיוניות חסרת פוקוס, נולד צורך ממשי במשהו חד וברור. ואז, כמו משום מקום, הגיחו פתאום הסטרוקס. ומה שהם הציעו היה כל כך לא-מקושקש, כל כך ממוקד ומדויק, שזה פשוט העיף לך את המוח.

      הסטרוקס, בטקסי פרסי ה-NME, 2006 (GettyImages , MJ Kim)
      בארצות הבית לא השתינו עליהם עד שהם לא עברו דרך מכונת ההייפ הבריטית. הסטרוקס, 2006 (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      הסטרוקס היו חמישה חברים הכי טובים מניו יורק, בני עשירים, בסביבות גיל 20. הם נראו ונשמעו כמו שילוב מדויק בין להקת פאנק ניו יורקי מהסבנטיז – נגיד בלונדי או ריצ'רד הל וה-Voidoids – לבין להקת בריטפופ מאמצע הניינטיז, בתוספת נונשלנטיות אינדי אמריקאית מהסוג של הלהקה הנערצת עליהם, Guided by Voices.

      על הנייר לא היה בהם שום דבר חדש או מקורי, אבל הדרך בה הם שילבו את כל מה שאי פעם אהבת ברוקנרול, ועוד עשו זאת בצורה הכי טבעית ולא מתנצלת, הרגישה כמו קסם. הם העבירו תחושה אולד-סקולית מרגשת של כנופיה, כמו הראמונז נגיד, ובאותו זמן היה בהם גם מעין ליטוש בריטי מהסוג שהיה לפאלפ בימי השיא שלהם, פלוס קריצה ארטית מאזורי הוולווט אנדרגראונד.

      אבל כל זה עוד כלום. השוס האמיתי היה השירים שלהם. הסטרוקס כתבו שירים מבריקים. הם לא היו מופקים יתר על המידה, והם נענו לסט חוקים אחד ויחיד, כמו שעשו לפניהם השירים של הוולווט אנדרגראונד, הפיקסיז או דינוזאור ג'וניור. בלי אף טיפה של היפי-שיט אקספרימנטלי.

      הסטרוקס המציאו מתכון חדש לרוקנרול: בחר כמה סגנונות היסטוריים סופר-קוליים, העתק אותם במדויק (סאונד, מבנה, לוק, אטיטיוד) והתך אותם יחדיו עד שתתקבל עיסה מרוכזת. אחרי שעייפנו מכל האקספרימנטים של סוף הניינטיז, העיסה המזוקקת של הסטרוקס הרגישה כמו הדבר הכי נכון בעולם.

      אחרי האי.פי הקומפקטי "The Modern Age" (שכלל מעבר לשיר הנושא עוד שני שירים: "Last Nite" ו-"Barely Legal") והסינגל "Hard to Explain", שהגיע כמה חודשים אחריו, כתבתי במדור "אופטימי" ז"ל במוסף "סופשבוע" של מעריב את המשפט הבא: "אחרי שראף טרייד הוציאו להם אי.פי וסינגל – שניהם מפציצים באנרגיה והתלהבות שנשמעת כמו הבטחה לכך שהרוקנרול לעולם לא ייכחד – החלו חברות התקליטים הגדולות לריב עליהם. בסוף הם חתמו ב-RCA, שם ייצא בעוד כמה ימים תקליט הבכורה שלהם, 'Is This It'. בין אם הוא יעמוד בכל הציפיות או לא, הסטרוקס עשו את שלהם – הם החזירו לנו את האמונה". ולפעמים אמונה זה כל מה שצריך.

      ווייט סטרייפס בהופעה, 2007 (GettyImages)
      שותפים למהפכה. הווייט סטרייפס (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      אפשר להגיד שהסטרוקס (והווייט סטרייפס) התחילו מהפכה בכך שהם החיו את הרוקנרול והחזירו לחיינו דבר מאוד חשוב שבסוף הניינטיז חששנו שאבד לנצח: להקות שמבוססות על סאונד גיטרות רזה ובסיסי. מצד שני, הסטרוקס הרגו את המהפכה שהם עצמם התחילו.

      הסטרוקס הולידו גל שלם של להקות, שכונו בזמנו להקות ה"ניו רוקנרול רבולושן": ההייבס, היה יה יה'ז, הויינס, הליברטינז, הדטסונס, D4, המוני סוזוקי, הקילס, ה-Liars, אינטרפול, ה-Von Bondies, רדיו 4, הרייבונטס, הביטינגס, הפיוצ'רהדז, בלוק פארטי וכו'. ואלה רק הדור הראשון של התופעה, שידעה מאז עוד ועוד להקות, עד הדראמס והארט ברוטים למינהם של ימינו.

      מה שכל הלהקות הללו עשו היה פשוט מאוד: הם הלכו על הנוסחה של הסטרוקס, ושיחזרו את המתכון שלהם אחד לאחד. הם חפרו והוציאו מתהום הנשייה עוד ועוד ז'אנרים היסטוריים קוליים (פאנק, פוסט-פאנק, ארט-פאנק, Pאנק-Fאנק, ניו-ווייב, גראז', רוקאבילי וכו') והולידו אותם מחדש בעטיפה טובה יותר, יפה יותר, חתיכית יותר ומרוכזת יותר.

      אצל חלק מהלהקות, במשך חלק מהזמן, זה עבד נהדר או לפחות לא רע, אבל בסך הכל מלהקה ללהקה התוכן הצטמצם והתכווץ עוד ועוד, עד שלא נשאר שם תוכן בכלל – רק אסופת להקות חסרות נשמה שאין הבדל בינן לבין מותג אופנה.

      ההצלחה של הסטרוקס למעשה הביאה לאינפלציה של להקות רוקנרול חקייניות, סטייליסטיות, היפסטריות ונבובות, עם עודף מודעות עצמית ומחסור בנשמה. לאור כל זאת כמעט אי אפשר להאשים אנשים שיש להם כמיהה לחזור ללהקות ניסיוניות יותר, נוסח אנימל קולקטיב או ארקייד פייר. אם תשאלו אותי, זאת כמובן לא התשובה, אבל זה טבעי ומובן שאנשים מחפשים אלטרנטיבות ללהקות סקיני ג'ינס ששוקלות שני גרם.

      הסטרוקס (יח"צ)
      המבחן יהיה ב-21 במרץ כשהאלבום הרביעי ייצא. הסטרוקס (צילום: יח"צ)

      מכונת ההייפ שעמדה מאחורי מהפכת הרוקנרול החדשה היא גם זו שהרגה אותה. מלבד הארקטיק מאנקיז, ויש שיגידו הליברטינז, לא קמה אף להקה אחרי הסטרוקס שהצדיקה את הדרך של הסטרוקס. אף אחד לא עשה את מה שהם עשו טוב מהם, או טוב כמוהם.

      מאז ועד היום הוציאו הסטרוקס שלושה אלבומים. מן הסתם לאלבום השני והשלישי כבר לא היה האימפקט המהמם של הראשון, אבל הם היו מעולים אחד אחד, וכל אחד מהם הניב שפע של להיטים מתומצתים, מלוטשים, רזים וסטרוקסיים. ואם לא שום דבר אחר, לפחות קיבלנו מהסטרוקס את זה.

      לאחרונה פורסם כי ב-21 במרץ הסטרוקס צפויים להוציא את אלבומם הרביעי, “Angles” – הראשון שלהם מאז “First Impressions of Earth” מ-2006. לא קל לחזור אחרי הפסקה של חמש שנים. הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, "Undercover of Darkness", כבר בדרך, והמתח קשה מנשוא. אין ספק כי הסטרוקס היו להקת הרוקנרול החשובה ביותר של העשור החולף. עכשיו נשאלת השאלה האם הם ימשיכו להצדיק את עצמם, עשר שנים אחרי שהגיחו לראשונה.