פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המופע של סטיב: התפקידים הגדולים של סטיב בושמי

      רגע לפני שנראה אותו עושה את תפקיד חייו בסדרה "אימפריית הפשע", כדאי להיזכר בעשר ההופעות הגדולות של מלך שחקני המשנה סטיב בושמי

      אין שום דבר חריג באיכות המשחק של סטיב בושמי ב"אימפריית הפשע", הסדרה הכה מדוברת שעולה הערב (ראשון) ב-yes Drama HD, שבה הוא מגלם את נוקי תומפסון, הגנגסטר החזק באטלנטיק סיטי של שנות העשרים. אחרי הכל, מזה שנים זוכה בושמי לשירי הלל על רמת תצוגות המשחק שלו ובעיקר על הייחודיות ועל האחידות שלהן. הדבר החריג הוא שהפעם מגלם השחקן את התפקיד הראשי בסדרה, וזאת לאחר שבמשך שנים הוא היה ידוע כמלך שחקני המשנה של הוליווד, ואפילו כשעמד במרכז הסרט זה תמיד היה לצד גיבור נוסף ואף דומיננטי יותר.

      אם כך, רגע לאחר ש"אימפריית הפשע" סידרה לו את גלובוס הזהב הראשון שלו ורגע לפני שהיא עולה על המסכים בישראל ומאפשרת לנו לחזות בתפקיד חייו, כדאי להיזכר בכל הפעמים המופלאות שבהן אישש בושמי את האמירה הנושנה ולפיה - אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים.

      כלבי אשמורת (1992)

      לאחר שכבר הופיע בתפקידים קטנים אצל האחים כהן ("צומת מילר" ו"ברטון פינק") וגם במיני-סדרה הקלאסית "יונה בודדה", קיבל בושמי מקוונטין טרנטינו את התפקיד שפירסם אותו, ואולי חשוב מכך – עיצב את אישיותו הקולנועית. כפי שווריאיטי כתב פעם, בושמי לוקח דמויות מיתולוגיות ומפרק אותן לכדי אנשים ממוצעים, הופך את היומיומי לפסיכופתי ועושה מהטרגדיה קומדיה שחורה. כל האלמנטים הללו מופיעים כבר בדמות של הפושע הידוע כמיסטר פינק שבושמי היטיב לעצב כאן, וגם אם הסצינות הטובות בסרט שייכות להארווי קייטל ולמייקל מדסן, הוא לא היה אותו דבר בלעדיו.

      פארגו (1996)

      בושמי פיתח את השילוב בין אכזריות לעליבות נפש במותחן האפל של האחים כהן, שהוא לבטח אחד מהטובים שבסרטיהם ולפיכך גם אחת מהטובות ביצירותיו של בושמי. כיאה לכך שגם בתפקידים עם נפח גדול יותר הוא תמיד חלק זמן מסך עם שחקן אחר, מגלם כאן בושמי את הצד האנושי יותר בצמד פושעים, שנשכר בידי אדם פאתטי עוד יותר מהם להוציא לפועל מזימה נלעגת. מכאן והלאה, כפי שתמיד קורה בפילם-נוארים, הכל משתבש בצורה שמאפשרת לבושמי להפגין את המנעד הרחב שלו. בשנים שלאחר מכן האחים כהן ייקחו אותו גם ל"ביג ליבובסקי", שבו היה לו לכאורה תפקיד קטן יותר – אבל רק מבחינת הנפח העלילתי.

      קון אייר (1997)

      אמנם בושמי מזוהה יותר עם הגזרה העצמאית יותר של תעשיית הקולנוע האמריקאית, אבל לפחות בשנות התשעים הוא נהג להופיע גם בשוברי קופות – בדרך כלל בתור אתנחתה קומית/אקסצנטרית/פסיכוטית. מבין סרטי הפעולה שבהם השתתף, "ארמגדון" היה המצליח ביותר כלכלית, אבל המוצלח ביותר אמנותית היה דווקא "קון אייר" המעט נשכח בכיכובו של ניקולס קייג'. בושמי, אלא מה, היה כאן בסך הכל חלק מחבורת אסירים מסוכנים שמשתוללת במטוס חטוף, אבל זמן המסך המועט שלו הוסיף ל"קון איר" מימד אירוני שהפך אותו מסתם עוד מותחן פעולה שגרתי לסרט ממזרי.

      ביג דאדי (1998)

      בושמי ידוע כשותף הנאמן של האחים כהן, אבל האמת היא שמבחינה סטטיסטית אפשר לקטלג אותו גם כשחקן קבוע בקומדיות של אדם סנדלר, אם כי זה לרוב בתפקידים קטנטנים במלוא מובן המילה – ולעתים הוא אפילו לא קיבל עליהם קרדיט. למעשה, בכל פעם שהקומיקאי היה זקוק למישהו שימלא את משבצת הרגע המוטרף בסרט, הוא פשוט קרא לבושמי. השחקן נענה להזמנה, בין השאר, ב"בילי מדיסון", "זמר החתונות", "מר דידס", "צ'אק ולארי", "מגודלים" וחשוב מכל, ב"ביג דאדי", שבו שיחק הומלס חובב מלונים ובכך היה אחראי לקטע המהנה ביותר בסרט הבינוני.

      העולם שבפנים (2001)

      עוד לפני הפריצה הרשמית של עידן ההיפסטרים ולפני שכל סרט שני היה מבוסס על קומיקס, הגיע "העולם שבפנים", עיבוד קולנועי לנובלה גרפית פולחנית, שגורם ל"סקוט פילגרים" ול"500 ימים עם סאמר" להיראות כמו "לאכול, להתפלל, לאהוב". אפשר אף לומר שהסרט נתן לבושמי דמות עגולה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן, גם אם היה בסך הכל הצלע הפחות חשובה במשולש דמויות שבראשו שתי נערות מתבגרות מופנמות (תורה בירץ' וסקרלט ג'ונהסן). אבל בזכות הדינמיקה הזו, בושמי זכה גם לגלם לראשונה בחייו מושא תשוקה רומנטית, וכמובן שהרומנטיקה אצלו התגלתה כמשהו מבויש ומעוות בהרבה מאשר אצל כל שחקן אחר.

      מפלצות בע"מ (2001)

      נוסף על הופעותיו במותחני פעולה ובקומדיות להמונים, בושמי תרם את שלו למנגנון ההוליוודי גם בכך שנידב את קולו לסרטי אנימציה. אך בשעה שיש שחקנים שעושים זאת בשביל הצ'ק או כדי שיוכלו להגיד שעשו משהו למען ילדיהם, בושמי הקפיד תמיד לשמור על רוחו הייחודית ומלכתחילה השתדל להתגייס אך ורק לפרויקטים שהיה בהם משהו אפלולי. כזה הוא למשל "מפלצות בע"מ", הגאוני שבסרטי פיקסאר המוקדמים, שבו דיבב כמתבקש את המפלצת הרעה מכולן. מאוחר יותר אפשר היה, בין השאר, לשמוע את קולו הכה מזוהה של בושמי גם בסרט אנימציה מפלצתי אחר, "מפלצת של בית", וכן ב"איגור", מעין עיבוד מודרני ל"פרנקנשטיין" שהלם היטב את המקבריות של בושמי.

      הסופרנוס (2002)

      מי שרוצה להבין את הקשר בין בושמי לשניים מהיוצרים החשובים שמאחורי "אימפריית הפשע", טרנס ווינטר וטים ואן פאטן, צריך לחזור לאחד מפרקי העונה השלישית של "הסופרנוס", שגם בה היו שותפים השניים. בושמי הגיע לביים את הפרק "Pine Barrens", שזכה לשבחים רבים וסלל את הדרך לשובו של בושמי בעונה החמישית. הפעם הוא עשה זאת כשחקן המגלם את בן דודו של טוני סופרנו, טוני בלונדטו. מערכת היחסים בין השניים תפסה חלק נכבד מהעונה ואיפשרה לבושמי לגלם קשת מרהיבה של רגשות והתפתחויות - מעמדת האסיר המשתקם שמשלים את עברו דרך בן המשפחה הדחוי והזועם ועד הפושע הנמלט שמסיים את חייו.

      עם זאת, הרגע המושלם של בושמי ב"הסופרנוס" היה כשהגיח להופעת אורח בתחילת העונה השישית, בזמן שטוני סופרנו השרוי בתרדמת ראה את דמותו באחת מהזיותיו הרבות. שם, לבוש בהידור ובאותה הבעת פנים ייחודית, הזמין בושמי את טוני להיכנס לבית, בו מחכים אנשים שהוא היה אחראי למותם ובעצם מזמן אותו למוות המיוחל. זהו אחד מאותם רגעי שיא טלוויזיוניים שבהם גם הצופה הציני ביותר, זה שמבין שללא טוני סופרנו אין "הסופרנוס" ולכן מדובר בסוף ידוע מראש, משתאה.

      קפה וסיגריות (2003)

      שורות הדיאלוג ההזויות בקריירה של סטיב בושמי הגיעו בסרט האפיזודו של ג'ים ג'רמוש, שכמשתמע משמו תיאר שורה של מפגשים שמתנהלים על כוס קפה וסיגריה. בושמי גילם מלצר שמגיש את הקפה הזה לצמד תאומים, ומנצל את הסיטואציה כדי להציג להם את התיאוריה המשונה שלו לגבי התאום המרושע של אלביס פרסלי. בגלל שמדובר מלכתחילה באפיזודה קצרצרה שאין לה בהכרח קשר למה שקדם לה ומה שבא אחריה, בושמי היה יכול להחצין עוד יותר את התלישות המסורתית של הדמות שלו ואת הנונשלנטיות שבה היא פולטת אמירות סרקסטיות שאף אחד אחר לא היה מוצא סיבה מספיק טובה להגיד אותן.

      הוזה (2006)

      באמצע העשור הקודם השתתף בושמי בשתי סאטירות עגמומיות על עולם הזוהר. את הראשונה שבהן, "הוזה", ביים טום דיצ'ילו, שבושמי כבר שיתף עמו פעולה עשור קודם לכן, בין השאר ב"רעש, מצלמים", הסרט שכל סטודנט לקולנוע במגמת הפקה צפה בו. אז גילם בושמי במאי דלפון שכל הצרות האפשריות נוחתות עליו בזמן הצילומים. ב"הוזה" הוא שיחק צלם פפראצי, עלוב נפש כמובן, שאוסף לחיקו הומלס צעיר. הוא מנצל את מאזן הכוחות ביניהם כדי להטיף לו את משנתו חסרת האמונה במין האנושי, שבנויה מאמירות אכזריות בנכונתן בסדר הגודל של "חברים זה אנשים שמחכים שתסיים לדבר כדי שהם יוכלו להגיד משהו".

      ראיון לילי (2007)

      נוסף על הפרקים שביים ב"הסופרנוס", וכן ב"רוק 30" וב"האחות ג'קי", יצר בושמי גם ארבעה סרטי קולנוע באורך מלא. הטוב שבהם היה גם האחרון שבהם, חלק מסדרת עיבודים מחודשים באנגלית לסרטיו של הבמאי ההולנדי המנוח תיאו ואן-גוך. כמו ב"הוזה", גם כאן הציג בושמי ביקורת על תעשיית הבידור, והפעם דרך דמותו של עיתונאי הנקלע למשחק מוחות עם כוכבנית (סיינה מיילר). בושמי גם העניק לעצמו את התפקיד הראשי, והפגיעות המובנית שלו היתה מושלמת לדמות חדלת האישים. וככה בדיוק אנחנו אוהבים את הדמויות של בושמי: פגיעות, פגיעות נורא, כמו כולנו.