עונת מעבר: על החדשים של מונוטוניקס, הדצמבריסטס ו-White Lies

החדש של מונוטוניקס צריך לזכות ליותר תשומת לב, הדצמבריסטס טיהרו את שמם עם האלבום שלהם, ול- White Lies כדאי לקחת זמן פציעות. עינב שיף שמור לביקורת

עינב שיף
24/01/2011

לא מונוטוני

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
המונוטוניקס לא הצליחו לגרום לישראלים להאמין שהם לא פחות מצליחים בעולם ממינימל קומפקט. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

עצוב עד כמה האירוע שנקרא "אלבום חדש למונוטוניקס" עובר בשקט בישראל. הנה, מחר (שלישי) ייצא רשמית האלבום החדש שלהם, "Not Yet" ב-Drag City, לייבל שהוא למעלה ממכובד בתפר שבין האינדי למיינסטרים האמריקאי והוא הוקלט אצל לא פחות מסטיב אלביני, אגדת הנויז האמריקאית שהפיקסיז, נירוונה, פי ג'יי הארווי ועוד ליקקו לו את הנעליים. בנוסף, כבר עתה מתוכנן ללהקה טור נאה למדי בארצות הברית ובאירופה ובכל זאת – ביחס לרמת העניין בהרכב בעל הצלחה דומה באירופה כמו אסף אבידן והמוג'וז, המונוטוניקס לא הצליחו לגרום לישראלים להאמין שהם לא פחות מצליחים בעולם ממינימל קומפקט. אפילו ייבוא מסודר לישראל אין לאלבום הזה.

נראה שאחת הסיבות שהיחס למונוטוניקס בישראל הוא על סף השערורייה, היא שהלהקה למעשה התנתקה כמעט לחלוטין מארץ הקודש. הביקור האחרון שלה כאן היה בספטמבר 2009, במופע החימום לדינוזאור ג'וניור ופיית' נו מור. עברה כמעט שנה וחצי מאז, בזמן שאבידן והמוג'וז ואפילו אינפקטד מאשרום - הרכב ששווה קהל של 70 אלף איש בפסטיבלים הגדולים בעולם - הגיעו לכאן יותר. הדברים לא נאמרים לגנותה של הלהקה – מדובר בבחירה אמיצה ורלוונטית לסגנון המוזיקלי שלהם, שממילא לא חצה את סף מועדוני לבונטין 7 ואוזןבר בהיקף הקהל. אלא שלהקה שביססה את המוניטין שלה בהופעות מרהיבות ומלהיבות של עמי שלו – שאין לו אלוהים - וחבריו להרכב צריכה לשמור את הקשר הזה עם מדינת הבסיס שלה כדי לזכות בהכרה שכה מגיעה לה.

המסקנה הזו רק מתחזקת לאור המצוינות יוצאת הדופן של "Not Yet", האלבום הרביעי והשלם ביותר של הלהקה. השפעות טכניקות ההקלטה המפורסמות של אלביני ניכרות היטב באלבום, שנעדר לגמרי את ההוקים המלודיים שליוו את צליל הגראג' של הלהקה באלבומיה הקודמים והתפנה לטובת נויז שמושפע עמוקות מסוניק יות' של אמצע האייטיז ולהקות של אלביני עצמו כמו ביג בלאק ו-Shellac. במשך 32 דקות עמי שלו, הגיטריסט המעולה יונתן גת והמתופף חגי פרשטמן (שיש לו מניות רבות בצמיחת האינדי הישראלי באנגלית באמצע העשור הקודם) נותנים חוויה רועשת ומאתגרת, שמרגישה כמו קפיצת ראש לתוך פח זבל שנמצא מחוץ למסעדת גורמה. בבלוג הלהקה במייספייס נכתב שאחרי הטור הקרוב היא תצא להפסקה ומכאן שעתידה מעט לוט בערפל ולכן כדאי להודות להם כבר עכשיו, על השירות המצוין שמונוטוניקס עשו למוזיקה הישראלית, כשהוכיחו שגם מכאן יכולה לצאת להקה שיש לה באמת מה לתרום לאינדי העולמי.

*מונוטוניקס, "Not Yet" (לייבל: Drag City)

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייך במקרה חירום רפואי

מוגש מטעם שחל

רוחות דצמבר

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
התחושה היתה שמשהו בקסם הנאיבי של הדצמבריסטס התקלקל, כפי שקורה ללהקות שהולכות ונחשפות לקהל רב יותר. The Decemberists, מלוי בפרונט(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

במשך למעלה מעשור, הדצמבריסטס ביססו את עצמם בדרך יפה ומכובדת כהרכב אינדי עם שאיפות מיינסטרימיות לגיטימיות; כזה שישתלב בנוח בין האהבה העמוקה של ארה"ב לקאנטרי על סוגיו לבין ההשפעות של REM והסמיתס שהיו ללהקה מיומה הראשון. אמנם ברור שההרכב ממדינת אורגון לא היה הראשון עם האספירציות הנ"ל, אולם להם היה את הנשק הסודי – קולין מלוי, מכותבי המילים הטובים ביותר כיום בארה"ב, שניצל את האווירה העתיקה-יוקרתית שיש בסאונד של הלהקה ומילא אותו בסיפורים נוסח המאה ה-19 על חלכאים ונדכאים, חיילים שבוזים וחולמניים וגם סתם גברים שבורי לב. מאז הבכורה המהממת, "Castaways and Cutouts", מלוי והלהקה התקדמו היטב, עד לשיא של האלבומים "Picaresque" (עם השיר הטוב ביותר שלהם, "Engine Driver") ו-"The Crane Wife". אלא שלפני כשנתיים הלהקה חוותה נפילה ראשונה עם היומרנות והנפיחות של "The Hazards of Love", אלבום חלש וחסר השראה - תיאור שאיש ממאזיני הלהקה לא האמין שיהיה ניתן להצמיד ליצירה שמלוי חתום עליה.

באותו הזמן, התחושה היתה שמשהו בקסם הנאיבי של הדצמבריסטס התקלקל, כפי שקורה ללהקות שהולכות ונחשפות לקהל רב יותר. היה זה האלבום השני של הלהקה במייג'ור לייבל (קפיטול) ולמרבה הפלא, נדמה שמה שהיה חסר בו זה דמות בחליפה שתגיד ללהקה להפסיק את הבית זונות ולחזור וליצור שירים פשוטים ויפים, כמו שהיא יודעת.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
היופי ושאר הרוח שיש ב-"The King Is Dead", אלבומם החדש, משמחים כמעט כמו ההיכרות הראשונית עם הלהקה. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לכן, היופי ושאר הרוח שיש ב-"The King Is Dead", אלבומם החדש, משמחים כמעט כמו ההיכרות הראשונית עם הלהקה. הלהקה העמיקה את יחסיה עם הקאנטרי מהצד הנכון והמדבק שלו והוסיפה מחוות ברורות לסמיתס (ולא רק בשם האלבום כמובן) ול-REM. פיטר באק מהאחרונה אפילו משתתף בשלושה שירים, ביניהם הסינגל המוביל ואחד ממצטייני האלבום, "Down By The Water", סינגל שאם לגלגלצ יש מעט רצון להמשיך ולבדל את עצמה מהתחנות האזוריות באופן מקורי, היא תאמץ ותדחוף.

ועם זאת, כל האלבום המצוין הזה לא היה כדאי אלמלא "This is Why We Fight" - מסוג ההמנונים שרק מלוי, ספוג השראה מרגשי הנחיתות של מוריסי מחד ומכוח הרצון של מייקל סטייפ מאידך, מסוגל לחבר. זהו שיר מהסוג שאתה מקשיב לו, מחליט שאתה עם ומתחיל ללכת. זה שיר מהסוג שאחריו אפשר לקבוע שהמלך אולי מת, אבל יש מתחתיו יוצרים מבריקים שיכולים לשיר על זה.

*הדצמבריסטס, "The King Is Dead" (ייבוא: היי פידלטי)

שקרים קטנים

הצלחה שגדולה עליהם. White Lies(צילום: GettyImages, Dave Hogan)

תעשיית הרוק הבריטית היא אחד המקומות הבודדים שבו להקה יכולה להאיץ מ-0 ל-100 תוך אלבום בלבד. היסטריית הארקטיק מאנקיז, למשל, היא דוגמה לרגע יפה שכזה, שבו להקה שבאמת הגיע לה זכתה להכרה בטווח זמן אפסי. גם האדיטורז, גלאסווגאס הנפלאים וה-White Lies זכו להצלחה במסלול המהיר, בעיקר בגלל מכונת ההייפ המשומנת של מגזיני המוזיקה במדינה, שבעידן האינטרנט הפכו לאימפריית יח"צ משומנת וקצת מפוקפקת, אם כי תמיד כיפית.

הלחץ שמביאה איתו הצלחה מיידית שכזו ניכר גם בשינויים הדרמטיים מאוד שעוברים על ההרכבים לקראת מבחן האלבום השני המפורסם. הלהקות שהפכו להדליינריות בפסטיבלי הענק של הקיץ, חשות צורך לשדרג את הצליל למקום מסחרי והמוני יותר, בדרך לפתיחת הקופות במקומות כמו בריקסטון אקדמי ולפעמים גם בהופעות גדולות יותר. המהלך הפופולרי בקרב הלהקות האלו הוא שדרוג הסאונד האייטיזי הקודר והקשוח לסאונד אייטיז מהדהד ומסונתז, עם פוסטר ענק של דפש מוד באולפן. זה מה שקרה לאדיטורז בשנים האחרונות וגם מה שקרה ל-White Lies באלבומם החדש, "Ritual".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
שלושה מוזיקאים שאבדו בין התשוקה הראשונית ליצור מוזיקה דומה לאמנים שהעריצו לבין הנסיבות שמחייבות אותם לספק סחורה. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אלא שצעד כזה לא בהכרח מועיל להרכב: באלבום החדש של ווייט לייז, למשל, המפיק המוזיקלי אלן מולדר לחץ חזק מדי על דוושת הגז במטמורפוזה של הלהקה וכל החדות המרגשת של שירים כמו "Death" ו-"From The Stars" נעלמה לטובת הפומפוזיות של "Peace & Quiet" ו-"Strangers", שמועתק בצורה מגוחכת מכל להיט של האדיטורז בשנתיים האחרונות. ככלל, כל האלבום נשמע כמו זעקה נואשת לעזרה של שלושה מוזיקאים שאבדו בין התשוקה הראשונית ליצור מוזיקה דומה לאמנים שהעריצו לבין הנסיבות שמחייבות אותם לספק סחורה.

למרות זאת, יש משהו בסולן הנהדר הרווי מקווי ובצליל הבסיסי של הלהקה שממשיך לרתק, כפי שלמשל קורה בסינגל האלקטרו-Pאנקי "Bigger Then Us". הטריו הכל כך מוכשר הזה כן יודע לכתוב להיטים ובדומה לכדורסלנים סרביים, העיקר הוא שיסודות הרוקנרול שלהם מעולים. מכאן, הכוונה נכונה תוכל להשיב אותם למסלול. במקביל, הסינגל הראשון מהאלבום החדש של גלאסווגאס ("The World is Yours") כל כך חזק, של-White Lies יש זמן לעבוד בשקט – תשומת הלב תוסט מהם בקרוב מאוד.

*White Lies", Ritual" (ייבוא: הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully