שכונת פאר: על זכייתו של יוסי גיספן בפרס אקו"ם

לכל הקופצים והקופצות, שלום. חכו כמה רגעים עם ההתנפלות על אקו"ם. האגודה שהעניקה לתמלילן יוסי גיספן את פרס "כותב המילים של השנה" בחרה נכון. לגמרי. הגיע הזמן להעניק לאיש הזה פרס על פועלו. הבן אדם כתב שירים גדולים וקטנים, נצחיים וזמניים, בייחודיות ושפה עכשווית. צריך פשוט להכיר באמת את הטקסטים שלו כדי להודות בטעות המייחסת לו שפה רדודה וכתיבה סתמית.

גיספן תמיד אמר בחכמה שלא כל הילדים דומים באופי שלהם אבל כולם ראויים באותה מידה. אחד יכול לצאת שופט בבית המשפט העליון והשני יכול למכור סנדוויצ'ים בשוק ברמלה. תשאלו את השופט אדמונד לוי ואחיו ניסים לוי, בעל הסנדוויץ' הטוניסאי הכי טוב בארץ. בהתאם לכך, הוא עצמו כותב מגוון, גבוה ונמוך, בכל הצבעים, בדיוק בגלל שצריך את כל האלמנטים האלה בחיים.

ואכן בנימוקי הבחירה של אקו"ם נכתב: "כישרונו של גיספן הוא לשזור טקסטים נכונים שמתאימים יפה למנגינות ולרוח של הפופ הים תיכוני החדש. הן כשמדובר בשיר אמוני, שהוא כמעט תפילה ("מי שמאמין"), והן כשמדובר בשיר אהבה ישיר ("ערב טוב") שמילותיו כאילו נלקחו מהחיים עצמם". זה לא כאילו, כך גיספן כותב באמת.

יוסי גיספן כותב שכונה. יותר מזה, הוא כותב שוק. האיש שבמהלך חייו היה בעל בסטה כותב את הפואטיקה היומיומית. אין בזה שום דבר נורא. להיפך, זה יפה מאוד. הכתיבה שלו מגוונת, כאמור, ולצד "מיליון או דולר" יש לו גם את "כשהלב בוכה" ("שמע ישראל") של שרית חדד וטקסטים מעולים אחרים שלא זכו להצלחה ראויה. אחד מהם, למשל, הוא "הזמן הישן" שכתב לשלומי סרנגה. השיר הזה, שהולחן על ידי יהודה פוליקר, זוכה פרס מלחין השנה של אקו"ם, הוא אפילו גדול יותר מ"כשהלב בוכה".

אמנם, גיספן צריך לשים לב לכך שלאחרונה הוא כותב יותר לפי ידע ולא לפי הבנה או רגש; ודווקא עכשיו, כשהוא עטור בפרס יוקרתי, יהיה נכון להגיד את זה לפני שהוא יהפוך סופית לבית חרושת. אבל זה עדיין לא אומר שהוא לא ראוי לפרס; נהפוך הוא, זה רק אומר שהפרס מגיע באיחור.

כי יוסי גיספן הוא תמלילן מצוין שכותב ברוח הזמן. אם שיר הוא סוג של גלויה ממקום, ממציאות, אז בעוד 50 שנה דרך השירים של גיספן אפשר יהיה לדעת על המציאות שבה אנחנו חיים עכשיו. זה יתרונו, זהו ייחודו. יידעו איך דיברנו, מה היה הסלנג, מה היו הכוונות. הרי עם כל הכבוד לשיר הנצחי של עמיר בניון "ניצחת איתי הכל", קשה יהיה בעתיד ללמוד ממנו משהו עלינו. יחשבו שדיברנו בשפת התנ"ך ושררה כאן תרבות אנגלית מנומסת. גיספן זה יותר אנחנו – על כל הטוב והרב שבנו – וזה אומר, מה לעשות, שככה החברה שלנו נראית. וזה בסדר. היא צבעונית, תוססת, יוצרת וחמה. גיספן לא צריך להשתנות, כי בכתיבה שלו יש השתקפות של החברה הישראלית על כל גווניה.

חן סימון, "בלי עין הרע"

מילים ולחן: ניסים מרי

איזו אחלה שכונה. אוזן שתזרום עם ה"טפו, טפו, טפו" בפזמון תיהנה משיר חפלה מצוין, עם עיבוד חזק מאוד וביצוע חם, בוגר ומלוטש של זמרת מצוינת. באמת.

צלילי העוד, "תגידי כן"

מילים ולחן: ברק רוני

סינגל חדש ללהקת "צלילי העוד", מאבני הייסוד של החפלה הישראלית. הסולן הוותיק רמי דנוך נותן בראש עם שיר קצבי ומזכיר לנו שהוא עדיין יודע את העבודה. למרות שזה קצת מוזר לשמוע אותו שר את המילים "אהבתי לא אפלטונית, רוצה להתחייב" כאילו היה איזה קלאבר צעיר.

נתנאל פרי, "דרך חדשה"

מילים: עד כבירי לחן: גיאורגוס מוקידיס.

לחן טוב, מילים בסדר וביצוע לא רע בכלל יהפכו את השיר "דרך חדשה" של נתנאל פרי, למשהו שיחזיק את ההופעות של הזמר. שיר סלואו, רגיל לגמרי, שעדיין שווה יותר מהאזנה.

צחי יונה, "יאללה חביבתי"

מילים: צחי יונה לחן: אוזבקי

על אותו לחן שבו השתמש ליאור נרקיס בשיר "יאללה תרקדי" מבצע הזמר צחי יונה את "יאללה חביבתי". שניהם הלכו על "יאללה" כי זה מה שהיה בשיר המקורי שמגיע מאוזבקיסטן. אני לא מבין מה כל כך טוב בלחן הזה ששני זמרים החליטו להקליט לו גרסה בעברית. מה שבטוח, הביצוע של צחי יונה יותר טוב משל ליאור נרקיס.