1. עשר שנים אחרי "גן חיות", שבע שנים אחרי אלבום הסולו הראשון שלו, מוציא שרון מולדאבי את אלבומו השני, "האור בפנים" (מלשון בפנוכו, לא מלשון אין דה פייס). עשר שנים עברו, וכבר ברור כי מולדאבי מרשה לעצמו באלבומו החדש לעשות מה שבא לו, וזה כנראה טוב.
מה שבא למולדאבי זה שירים רגועים, נעימים ורומנטיים, טקסטים אישיים בכיוון הנוגה וברמה יחסית גבוהה, גם אם לא ממש אחידה. בא לו גם מה שנקרא הפקת רוק ישראלי סטנדרטית, שעליה מנצח הפעם חמי רודנר. על הגיטרות אסף שריג ועידו אגמון, על התופים אורי תכלת, על הבס חמי, טל שגב מביא את הקלידים הידועים שלו, ובשביל אלמנט כלי המיתר מצטרף דייויד ווייט, שהפיק את האלבום הקודם של מולדאבי (והלחין את השיר "איתך" מהאלבום הנוכחי). בתפקיד האלמותי של יועץ אמנותי נמצא, נו אתם יודעים, יעקב גלעד.
גם ב"האור בפנים" מולדאבי לא מנסה לשבור שום כלים. יתרה מכך, גם בשירים הפחות שקטים בדיסק הוא נשאר נאמן לאווירה הנעימה, וזה כנראה בסדר. רודנר מסתמן כבחירה טובה למטרה הזאת (חוץ מזה שהפתיחה של "איתך", השיר הראשון באלבום, נשמעת בול כמו "גאולה"). בכלל, מולדאבי נשמע הכי טוב וישיר כשהוא מגיש את השירים השקטים באמת שלו (מי שזוכר את "כנפיים" מהאלבום הקודם), כמו "ים" או "אנחנו בשיא (כשאנחנו נופלים)" באלבום החדש. מעל לכל ברור שהוא לוקח את האלבום הזה כמו שהוא רוצה, בלי נסיונות להרכיב להיטים, ללא כניעה למה שמכתיבים שיקולים מסחריים. וזה כנראה טוב בשבילו.
2. אייל שכטר בהחלט רוצה לשבור את הכלים באלבומו החדש, "פעם אחרונה שאני ככה". הוא גם מצליח בזה במידה רבה, ולאו דווקא בגלל ההפקה האלקטרונית הטובה שלו ושל טל יניב. השירים של שכטר נכונים. כתובים נהדר. זרם התודעה של המשורר עובר נהדר. שכטר, ואתם לא יכולים לעשות נגד זה כלום, גם יודע לשיר, בהחלט. מעבר לזה, הוא יודע איך לא להישאר באותו המקום, יודע איך להמציא את עצמו בצורה אחרת, להוסיף אינטונציה שונה בכל פעם, וזאת תוך שהוא שומר שלא לשבור את הקונספט הכללי.
שכטר הצליח לצאת גדול, ובגדול, מהתבנית הידועה לשמצה של אבטיפוס. הוא הרי לא חיבב את זה במיוחד, הוא התבטא בעניין זה בעבר, אבל מי שהיה זקוק, כמוני, להוכחה נוספת, מוזמן לקבל אותה בדיסק החדש שלו. הוא יוצר מוכשר, את מה שהוא אומר הוא עושה בלי שום התחנחנות או התחנפות, ובזכות האומץ שלו יש לו גם את מגרש המשחקים שהוא יצר לעצמו.
ושוב, אני אומר את זה לא בהכרח בגלל הטוויסט האלקטרוני המוצלח. אחרי האזנה ל"סוואמפ בלוז" המצוין, לדוגמה, שיר מספר 6 והיחיד ששובר (בכוונה) את התבנית המסונתזת של כל האלבום, קל להבין שגם אם לעת עתה מספק לו הקונספט הנוכחי את הפלטפורמה עליה הוא יכול להשתולל כאוות נפשו, שכטר כלל וכלל אינו מוגבל לאלמנט הזה או האחר. לאיש יש איכויות סינגר-סונגרייטריות שלא קל לאתר בין הנביבות השגורה שבמקומותינו. דוגרי.
בשיר הראשון בדיסק, "רעש", מתכתב שכטר עם דילן ומקרתני ואז קורא לאינפקטד מאשרום להלחין ולעבד איתו. הוא גם יכול להחביא בדיסק, מתחת לאיזו תמונה, שורה כמו "הפועל חיפה אלופה". מעל לכל ברור שהוא לוקח את האלבום הזה כמו שהוא רוצה, בלי נסיונות להרכיב להיטים, ללא כניעה למה שמכתיבים שיקולים מסחריים. זה נשמע אחרת הפעם.
כבה ת'אור, אני לא מצליחה להירדם
4.2.2002 / 13:07