פרק ראשון: מתוך "חציית קיץ" של טרומן קפוטה

הציצו בפרק ראשון מתוך "חציית קיץ" - היצירה הראשונה של טרומן קפוטה, שסירב לפרסמה והשליך אותה לאשפה. האם צדק?

וואלה! תרבות
31/01/2011

"את מסתורית מאוד, יקירתי", אמרה האם, וגר?יידי, שבהתה מן העבר האחר של השולחן מבעד לסידור הפרחים העשוי שושנים ושרכים, חייכה בהתפנקות: כן, אני מסתורית, והיא נהנתה מאוד מהמחשבה. אבל א?פ?ל, שהיתה מבוגרת ממנה בשמונה שנים, נשואה ורחוקה מלהיות מסתורית, אמרה:

"גריידי סתם מתנהגת בטיפשות; הלוואי שהייתי יכולה לבוא אתכם. תארי לעצמך, אמא, בשבוע הבא תאכלו ארוחת בוקר בפריז! ג'ורג' כל הזמן מבטיח שניסע... אבל אני לא כל כך בטוחה." היא השתתקה לרגע והביטה באחותה.

"גריידי, למה, לעזאזל, את רוצה להישאר בניו יורק בשיא הקיץ?"

גריידי רצתה שיעזבו אותה במנוחה; כל הנדנודים האלה, ועכשיו, הבוקר, זה הבוקר שבו מפליגה הספינה. מה אפשר לומר מעבר למה שהיא כבר אמרה? מעבר למה שנאמר נמצאת רק האמת, האמת שהיא לא מתכוונת לגלות.

"אף פעם לא ביליתי כאן את הקיץ," אמרה והפנתה את מבטה אל החלון כדי להתחמק ממבטיהם. התנועה הכבדה בכביש הדגישה את השקט שבסנטרל פארק בבוקרו של יום בחודש יוני והשמש, שמש בוערת של ראשית הקיץ, המייבשת את ציפוי הירק שמייצר האביב, חדרה בקרניה מבעד לשורת העצים שמול מלון פלאזה, שם הסבו לארוחת הבוקר.

"אני משוגעת, תחשבו מה שאתם רוצים." בעוד חיוכה על פניה, הבינה שאולי היתה זו טעות לומר מה שאמרה. הרי משפחתה נטתה ממילא לחשוב שהיא קצת משוגעת; ופעם, כשהיתה בת ארבע-עשרה, הבריקה במוחה תובנה איומה ונוקבת למדי: אמה, היא הבינה, אוהבת אותה אך אינה מחבבת אותה באמת; תחילה חשבה שזה משום שבעיני אמה היא יפה פחות, עקשנית יותר ושובבה פחות מאפל, אבל מאוחר יותר, כשהיה ברור לכול, למרבה צערה של אפל, שגריידי יפה ממנה בהרבה, היא פשוט ויתרה על הניסיון להבין את אמה. כמובן – וגם היא עצמה הבינה זאת לבסוף - התשובה הפשוטה היתה שהיא עצמה, עוד כילדה קטנה ובמין דרך סבילה משלה, לא חיבבה כל כך את אמה.

ואולם, יחסן זו לזו לא התבטא בגילויי טינה רועשים; להפך, אפשר לומר שבית העוינות שלהן היה מרוהט בחמימות צנועה, שכעת הביעה אותה הגברת מקניל בכך שחפנה את ידה של בתה בידה ואמרה:

"אנחנו בהחלט נדאג לך, מתוקה. אין מה לעשות. אני לא יודעת, לא יודעת. שבע-עשרה זה לא בדיוק גיל בוגר, ואת אף פעם לא נשארת לבדך בעבר."

מר מקניל, שכאשר דיבר נשמע כשחקן פוקר המכריז על הימור, אבל בדרך כלל לא הרבה לדבר, גם משום שאשתו לא סבלה שקוטעים את דבריה וגם משום שהיה אדם עייף מאוד, כיבה את הסיגר שלו בספל הקפה שלפניו - הגברת מקניל ואפל הגיבו מיד בעיקום חוטמן בסלידה - ואמר: "נו, בחייך, כשאני הייתי בן שמונה-עשרה כבר גרתי בקליפורניה שלוש שנים."

"אבל ל?מו?נט, אחרי הכול... אתה גבר."

"מה ההבדל?" רטן מר מקניל. "כבר די הרבה זמן שאין הבדל בין נשים וגברים. את בעצמך אמרת את זה."

הגברת מקניל כחכחה בגרונה כאילו חלה לפתע תפנית בלתי נעימה בשיחה. "בכל זאת, למונט, אני לא מאושרת להשאיר..."

בלבה של גריידי פעפע צחוק בלתי נשלט, מעין התרגשות של אושר, והקיץ הלבן המשתרע לפניה נדמה לה כגליל של בד ציירים הנפתח ונמתח, ואפשר לצייר עליו באותן משיחות מכחול ראשונות גסות שהן חופשיות לחלוטין. והיא צחקה - בלבה, כשעל פניה ארשת רצינית - גם משום שהם לא חשדו כמעט בדבר, למעשה, לא חשדו כלל.

נדמה היה שהאור שנצץ על כלי הכסף שעל השולחן מעודד את התלהבותה אבל בעת ובעונה אחת גם משדר אזהרה: זהירות, יקירה. אבל קול אחר בתוכה אמר לה: גריידי, את צריכה להתגאות, את גבוהה כל כך, אז הניפי את דגלך גבוה באוויר וברוח. מי דיבר אליה, אולי הוורד? הוורדים מדברים כי הם לבבות התבונה, כך קראה באיזה מקום. היא הביטה שוב בחלון. הצחוק גאה שוב בלבה, עלה ואיים להתפרץ החוצה: איזה יום קיץ זוהר לגריידי מקניל, וורדים שמדברים!

"מה מצחיק כל כך, גריידי?" קולה של אפל לא היה נעים; צלילו דמה לצליל מלמוליה של תינוקת בעלת מזג רע. "אמא שואלת שאלה פשוטה, ואת צוחקת כאילו שהיא איזה מטומטמת."

"גריידי לא חושבת שאני מטומטמת, בטח שלא," אמרה הגברת מקניל, אבל נימת קולה המהוססת העידה על ספק. היא משכה על פניה את הצעיף העכבישי שהיה צמוד לכובעה, ומאחורי רשתו הקרינו עיניה בלבול קל, בגלל העלבון המסוים שחשה תמיד כאשר ספגה את מה שראתה בו זלזול מצדה של גריידי. היה מוסכם עליהן שיהיה ביניהן מגע מצומצם ככל האפשר; הרי לא היתה אהבה אמיתית, זאת ידעה; ובכל זאת, הרמז המקופל ביחסה המתבדל של גריידי, שהיא עולה בערכה על אמה, היה פשוט בלתי נסבל. ברגעים שכאלה, ידיה של הגברת מקניל רעדו.

פעם – אבל היה זה לפני שנים רבות, כשגריידי עוד היתה ילדה נערית קצוצת שיער ובעלת ברכיים משופשפות – היא עוד היתה מסוגלת לשלוט בהן, בידיים, ובאותה התקרית, שקרתה, כמובן, בתקופה הקשה ביותר מבחינה נפשית בחיי אישה, בתה הרגיזה אותה כל כך באדישות הבלתי מתחשבת שלה, שהיא סטרה לה בכוח. מאז, בכל פעם שחשה ברעידות מהסוג הזה נהגה להניח את ידיה על משטח ישר כלשהו כדי לייצב אותן, מאחר שאז, באותה ההתפרצות, גריידי, שעיניה הירוקות הבוחנות היו כפיסות קרועות של ים, נתנה בה מבט מרוכז ואילצה אותה להסיט את מבטה, הביטה היישר פנימה אל תוך נפשה והאירה בפנס חושפני את המראה המעוותת של יוהרתה; והיות שהיא היתה אישה מוגבלת, זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלה בכוח רצון חזק משלה. "בטח שלא," אמרה וזהרה כולה בעליצות מזויפת.

"סליחה," אמרה גריידי, "שאלת שאלה? אני ממש לא שומעת כלום בזמן האחרון." המשפט האחרון נאמר לא כהתנצלות אלא כווידוי רציני.

"נו, באמת," צייצה אפל, "זה נשמע כאילו את מאוהבת."

עוד בוואלה!

בעקבות ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאב: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר

לבה הלם לפתע בתחושת סכנה, הסכו"ם שקשק ברעש וגלגל הלימון הדק, הסחוט למחצה, שהיה בידיה של גריידי, נעצר באוויר. היא שלחה מבט מהיר בעיני אחותה כדי לבדוק אם יש שם משהו שירמוז על פיקחות יותר מאשר על טמטום. מיד נחה דעתה, והיא סיימה לסחוט את הלימון אל תוך ספל התה שלה ושמעה את אמה אומרת:

"זה בקשר לשמלה, יקירה. לדעתי עדיף כבר לתפור אותה בפריז, אצל דיו?ר או פאת, מישהו כזה. ירוק-עלה עדין היה יכול להיות נפלא, בעיקר עם הצבעים שלך והשיער, למרות שאני חייבת להעיר, הלוואי ולא היית מסתפרת כל כך קצר; זה לא מתאים ולא... לא כל כך נשי. חבל שנערות חברה מתחילות לא יכולות ללבוש ירוק. עכשיו, אני חושבת על משי בצבע לבן מבריק..."

גריידי קטעה את דבריה בזעף: "אם מדובר בשמלה למסיבה, אז אני לא רוצה אותה. אני לא רוצה מסיבה ואין לי שום כוונה ללכת למסיבות, לא מהסוג הזה, בכל אופן. לא יעשו ממני צחוק."

מכל הדברים המעצבנים, ההתנהגות הזו היא שהרגיזה את הגברת מקניל ומתחה את עצביה יותר מכול. היא רעדה כאילו פקדה סדרת זעזועים על-טבעית את המתחם השפוי והשלו של חדר האוכל של מלון פלאזה. היא היתה יכולה לומר, גם ממני לא יעשו צחוק, כי היא כבר השקיעה מחשבה רבה בתכנון השנה הראשונה של גריידי בחוגי החברה, והיא כבר פעלה רבות ומשכה בחוטים. היה אפילו רעיון להעסיק מזכירה.

וחוץ מזה, באותו קו המחשבה הצדקני, היתה יכולה להוסיף ולומר שכל חיי החברה שלה, כל סעודת צהריים משמימה וכל מסיבת תה טרחנית (כך היתה מציגה אותן בהקשר זה), הכול היא סבלה רק כדי שבנותיה יתקבלו בהצלחה מסחררת בחברה בשנות פריחתן. כניסתה של לוסי מקניל עצמה לחוגיה החברתיים היתה זיכרון רגשני שדובר עליו רבות במשפחה.

סבתה, יפהפייה מניו-אורלינס ששמה הלך לפניה ובצדק, שנישאה לסנטור ל?ה-טרו?ט?ה מדרום קרוליינה, הציגה את לוסי ושתי אחיותיה, כולן יחדיו, בנשף ק?מ?לי?ה לנערות חברה מתחילות בצ'רלסטון באפריל של שנת 1920; זו היתה הופעת בכורה אמיתית, כי שלוש האחיות לה-טרוטה היו לא יותר מתלמידות בית ספר, שעד כה היו הרפתקאותיהן החברתיות מוגבלות מאוד בשל איסורי הכנסייה; לוסי רקדה באותו הערב בחמדה רבה כל כך, עד שבמשך ימים רבים לאחר מכן היו רגליה נפוחות ודואבות מאותה פריצה לחיים, והתנשקה עם בנו של המושל בחמדה רבה כל כך, עד שבמשך חודשים בערו לחייה בבושה וחרטה, כי אחיותיה – בתולות זקנות כאז כן היום – טענו שמנשיקות נולדים תינוקות. לא, אמרה סבתה לאחר ששמעה את וידויה הדומע, מנשיקות לא נולדים תינוקות, אבל מנשיקות גם לא לומדים כיצד להיות גברת.

חציית קיץ // טרומן קפוטה. מאנגלית: איריס ברעם, הוצאת כתר, 157 עמ'

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully