"הייתי עני באהבה/ היא לקחה אותי הצידה ואמרה/ תראה, אני לא עושה את זה כל יום/ יש לך סטייל/ כל מה שיש לך זה סטייל/ אני יכולה להבחין בכך ממרחק של מייל" ( דיסטרוייר, "Poor In Love", מתוך "Kaputt")
כשהטרנד של לצלם באפליקציות שמוסיפות פילטר עתיק לתמונה (סטייל היפסטמטיק) התחיל, זה היה כדי לתת קונטרה לכל האנשים שמצלמים בפילם ובמצלמות לו-פיי ישנות. מהר מאוד זה הפך להיות קטע אירוני שכזה, סוג של "תראו כמה מגוחך היו נראות התמונות פעם, כל כך מגוחך שזה מדהים". בצמוד לטרנד הזה הגיע גם גל הצ'ילווייב - ז'אנר של מוזיקה שלא היה שלם בלי תמונות היפסטמטיק וקליפים של 8 מ"מ.
הצ'ילווייב התרכז בלהחיות מוזיקת לואו-פיי מהאייטיז, עם שירה בריוורב תמידי וסינתי או גיטרות פאזיות. כמו ההיפסטמטיק, גם הצ'ילווייב התחיל כהפוך על הפוך על הפוך ולבסוף התבסס כז'אנר לגיטימי עם המון קטעים מרגשים. אלא שעכשיו כבר הגיע הזמן ללכת קדימה עם הרטרו הזה ולבקר אזורים חדשים.
ואכן, כמה חודשים, מיליוני תמונות ועשרות אלפי שירים אחר כך, התמונה מתבהרת וההיס נעלם מהרקע. אל הטלפונים - שהמצלמה שלהם רק משתפרת עם הזמן - החלו להגיע אפליקציות רציניות יותר עם פילטרים מוצלחים ואמינים יותר (קחו לדוגמא את PictureShow המצוינת לאייפון) שמייצאת תמונות מצוינות ברמה שכבר העלימה את האירוניה; ואל המוזיקה הגיע האלבום החדש של דיסטרוייר, "Kaputt", שקרא תיגר על ז'אנר הרבה יותר בעייתי מזה שהצ'ילווייב נטפל אליו: סופט-רוק רומנטי ומלטף מתחילת שנות השמונים. מדובר במוזיקה שתמיד היתה עם ערך הפקה גבוהה אך מעולם לא קיבלה יחס רציני במיוחד ממבקרי המוזיקה - למעט אולי ממקרים שבהם בריאן פרי ודיוויד בואי היו חלק מהמשוואה.
עוד בוואלה!
"מבזבז את הימים/ רודף אחר איזשהן בחורות/ טוב, בסדר, רודף אחר קוקאין אל החדרים האחוריים של העולם/ כל לילה" ( דיסטרוייר, "Kaputt" מתוך האלבום החדש)
הקטע הוא שרק עם מוזיקה מהסוג הזה היה אפשר להמשיך בדמיון האסתטי שקיים היום בכל החזיתות. דן בייהאר (Dan Bejar), האיש שמאחורי דיסטרוייר, עשה אלבום אייטיז צ'יזי, שגם אם יהיו לו ממשיכים וגם אם לא, מגדיר את 2011 ואת הסאונד שלמרות הכל אי אפשר שלא לצפות שהמוזיקה תלך אליו. ב-"Kaputt" יש הפקה מושלמת ומדויקת, עם לופים של Midi, סינתיסייזרים ענוגים וג'אז עדין שמחדיר טונה של חצוצרות פנימה, א-לה "יומן הנעל האדומה", אבל לא גורם לצחוק או לבחילה.
אם יש משהו שמדהים באלבום הזה, הרי זו העובדה שעם כל הידע של בייהאר - המוצא הקנדי יפה הנפש שלו, האמירות שלו נגד פופ (שהגיעו לשיא בשיר "Grief Point" מאי.פי שיצא בסוף שנה שעברה, בו הוא אמר "איבדתי עניין במוזיקה/ היא נוראית") - דווקא באלבומו התשיעי (!) הוא מצליח להוציא את הריליס הכי נגיש ודביק שלו אי פעם; אלבום שנמצא קילומטרים מהרוקנרול של "Trouble in Dreams" המעולה מ-2008, התיאטרליות של "Rubies" מ-2006 או הלו-פיי של "Thief" מ-2000.
יכול להיות שהכל זה בכלל טריק מחוכם שלו - הרי ב-"Song For America", אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום, הוא שר "כתבתי שיר לאמריקה, הם אמרו לי שזה חכם" - אבל קשה להאמין שזה המקרה. "Kaputt" אלבום כן לחלוטין, ללא שמץ של אירוניה. ההומור פה (שכן כל אלבום גדול מגיע עם טיפה הומור ומודעות) מגיע דרך הבחנות קטנות בליריקה, או עקיצות כלפי התרבות האמריקאית ("ילדה מסכנה את לא הולכת להצליח/ העיר ניו יורק רק רוצה לראות אותך בעירום").
עוד בוואלה!
"שלחתי מסר בבקבוק לעיתונות/ אמרתי בו/ אל תתביישו או תיגעלו מעצמכם" (דיסטרוייר, "Blue Eyes", מתוך "Kaputt")
הבוז למוזיקה עכשווית שבייהאר הזכיר באותו "Grief Point" היא כנראה מה שהוביל אל היצירה השונה הזו; ובשונה אני מתכוון ליוצאת דופן בקטלוג שלו. השעמום מהעבר והשנאה לכל מה שנכון ועכשווי, לצד הזלזול בכל מה שמבקרי המוזיקה אוהבים ככלל או באלבומים הישנים שלו בפרט, הכריחו אותו להתרחק מאזור הביטחון שלו עד למקום הרכרוכי והרומנטי של הסופט-רוק. שם, הוא הצליח ליצור עולם עדין ויפהפה, שלוקח את כל מה שהיה טוב בעבר הכביכול רע, מזקק אותו, ומביא לנו אותו באופן מושלם אל העידן הנוכחי.