שמחת תורה: על הסדרה "סימני שאלה"

הדימוי של חרדים בתקשורת הישראלית, בואו נודה בזה, הוא לכל הפחות בעייתי. כאשר הם כבר נמצאים על המסך, הם חשוכים, אלימים, עוינים ובעיקר חד מימדיים. הזרם הרבני אורתודוקסי נהנה מהילה מסוימת של רומנטיות רק מחוץ לישראל, כמו בסרט "זרה בתוכנו", למשל, או "ינטעל". בתוך הארץ, לעומת זאת, הזעם על החרדים בשל סוגיות חברתיות של נשיאה בנטל מפעל הציוני בדרך כלל מושך לכיוונם של ייצוגים שיש בהם לפעמים אפילו מימד אנטישמי.

ב"במרחק נגיעה", ששודרה לפני מספר שנים בערוץ 2, החל סוג של האנשה של הקהילה החרדית. אלא שגם כאן עיקר הכובד הושם על כתפיה השבריריות של רוחל'ה (גאיה טראוב), שבכל מקרה היוותה סוג של יוליה לבית קפולט החרדי, המוצאת מפלט מן המחנק הכ?תתי בזרועות זוריק (הנרי דוד), הרומיאו החילוני המושלם שלה. למרות הניסיון הנאצל, התחושה הסופית של רוב צופי הסדרה – חילונים עד מסורתיים – היתה שעדיף לה לרוחל'ה הרחק מחיבוק הדב של משפחתה. אולי בצדק.

את "סרוגים" אין ממש צורך לגרור לדיון, שהרי ברור מאליו שחובשי כיפה סרוגה אינם מתנהלים מול ועם החברה החילונית באותו אופן שבו החברה החרדית עושה זאת. ובכל זאת נאמר – עיקר העניין הושם על קווי הדמיון ולא השוני, וכיוון שמרבית הישראלים מגדירים עצמם כשומרי מסורת ברמה משתנה על הסקאלה, "סרוגים" החליקה בגרון הצופים כמו שמאלץ על פרוסת חלה; או כמו המקבילה של "כנר על הגג" – מספיק יידישקייט כדי לחמם את הלב אבל בלי לבלבל את המוח במנהגים פגאניים שמרתיעים גם את אלו שיתר?צו להניח תפילין על צומת שינקין-אלנבי. כך, אגב, היה גם עם "חיים אחרים" שלא מזמן ירדה מהמסך – רק שאת זו בלענו ללא התנגדות פחות בגלל התכנים שבהם עסקה ויותר בגלל שהיוותה תרגום טלוויזיוני מדויק למושג פרווה.

"סימני שאלה", סדרת המקור שיצרו עידו דרור ואופיר בביוף ושעלתה אמש (שני) בערוץ 2, בוחרת לעסוק בשטח ההפקר שבין חרדיות לחילוניות באמצעות מעקב אחר חייהם של כמה צעירים יוצאים בשאלה: אלי (דן שפירא), עילוי הישיבה לשעבר שמתקשה לנווט בין חיי ההולל התל אביבי לבין גרושתו החרדית הזועמת ובנו המבולבל; שירה (גאלה קוגן), ציירת מוכשרת שמנסה לספר את סיפורה דרך קומיקס אפל; חמי (איתי תורג'מן, בליהוק כמעט קבוע אבל אפקטיבי), סטלן חסר אונים שלא יודע במי ובמה להאמין; אהרון (יון תומרקין), יוצא בשאלה טרי שמסתיר סוד שהוא פצצת זמן מתקתקת. כל הצעירים האלו, ועוד כמה שסיפורם נחשף בהמשך, עוברים דרך תחנת הנחיתה הראשונה שלהם בעולם החילוני-חוצני – דירת מסתור של עמותת "סימני שאלה", שמהווה מעין בקו"ם מרוכך ועליו מנצחת זיוה (יונה אליאן) האימהית ובעלת תחושת השליחות.

"סימני שאלה" אמנם לא עוסקת בייצוג חרדי פר-סה ומתמקדת יותר באיזור צוואר הרחם של אלו שבוחרים להיוולד מחדש כחילונים, אבל בפרקיה הראשונים היא מצליחה שלא ליפול לקלישאות מזיקות וחד מימדיות. העולם החילוני אינו גן של שושנים או מאורת פריצות, ואילו העולם החרדי אינו רק משמרות צניעות, מחד, ופיסת עדן אחרונה של משמעות, מאידך. עיצוב הדמויות הנבון והליהוק המצוין נותנים משנה אמינות לכל הסיטואציה הקיצונית שמזכירה תוכנית להגנת עדים יותר מכל דבר אחר.

מעבר לכך, "סימני שאלה" משמחת כי היא עוסקת בנושא רלוונטי, אקטואלי ומרתק, שאינו מרגיש תחת טיפולם של היוצרים כמו מחויבות מאולצת לקרן תמיכה כזו או אחרת שרוצה לעסוק בפריפריה ובסוגיות חברתיות. היא משמחת גם כי היא מוציאה מכל הנוגעים בדבר את המיטב שבהם ומגרה את המחשבה ובלוטות הרגש. הדיאלוגים אמינים בכל תו שלהם, העברית שמדוברת לא מלאכותית ולא מנסה להמציא "דיבור" שאין לו אחיזה במציאות.

כמו כן, דן שפירא נמצא סוף סוף בטלוויזיה בתפקיד שמנתב את האפיל המתנשא-מיוסר שלו למקום שיש לו הצדקה וגיבוי מלאים. יונה אליאן מצדה מייצרת דמות אמינה עד קצות האצבעות בלי טיפה אחת של זיעת מאמץ ואילו גאלה קוגן נמלטה סוף סוף מהליהוקים הלא מוצלחים שלה בעבר ומגבשת דמות מקסימה, רגישה ונוגעת ללב. אפילו יון תומרקין התבגר, והוא לא נוקשה ועצי כבעבר.

מכאן לכאן, יכול להיות ש"סימני שאלה" תהיה נקודת המפנה האמיתית והרצינית של זכיינית ערוץ 2 רשת במאבק המתמיד שלה מול קשת המעצמתית. הדרך היא לא בלתת עוד מאותו הדבר, רק זול יותר ובתחושת פאניקה, אלא עם הפקות איכותיות ומקוריות כמו "הכל דבש", "מצב האומה" ועכשיו גם "סימני שאלה". אם זו האחרונה תהווה באמת אבן בוחן ליחס הזכיינית ליוצרים, לשחקנים ולקהל הישראלי – אולי באמת יהיה בזה יציאה בשאלה ומציאת תשובה הולמת ומכובדת.