כמו הרבה קומיקסאים בעולם, גם אני הייתי מפנטזת לפעמים לעבד לקומיקס את "הגלגול" של פרנץ קפקא. כשקוראים את הסיפור לראשונה, בלוני המילים פשוט מתנפחים מאליהם ופורצים מתוך הדפים, והדמויות הגרוטסקיות לובשות אלפי פרצופים אפשריים שפשוט מתחננים שיאיירו אותם. קל מאוד להתפתות ולהקמיקס את ה"שרץ הענקי" המציץ מתחת לספות משפחת סמסא, מבועת כולו ומשקף את הניכור האנושי בכזו סמליות מדויקת. רוברט קראמב לא עמד בפיתוי בזמנו, ועכשיו גם פיטר קופר נשבה בקסם השחור של הסמסאים. וגם הוא מפספס.
כי לפני הכול, היופי של "הגלגול" הוא בניגוד שבין האפרוריות הריאליסטית של מסגרת הסיפור חייו של גרגור הסוכן-נוסע החלוש ומשפחתו כפוית הטובה לבין הגרוטסקה העצומה שנשפכת עליהם לפתע מבעד סדק של חלום. כמו לראות ג'וק שחור באמצע הרצפה הלבנה והמוארת בסלון, כשהלב מנתר לרגע באימת התנגשות העולמות. קופר מנטרל מיד את הניגוד הזה: מהפריים הראשון ועד האחרון, כל קו הוא גרוטסקי וכל קפל על הספה הוא סיוטי. מלכתחילה אנחנו קוראים את הספר כסיפור אימה, ולכן הרגעים המצמררים באמת מתבלטים פחות. בני המשפחה, למשל, מבהילים אותנו כבר מההתחלה כולם חלולי עיניים (כי הניכור האנושי וכו') ומעוותי פרצוף, ולא מפסיקים לצרוח ולהניף ידיים בהיסטריה. אנחנו נגעלים מהם עוד לפני שאנחנו מגלים אילו אנשים מחרידים הם באמת, בהמשך הסיפור. הם מגוחכים בעינינו עוד לפני שחשפו בפנינו את האבסורד האמיתי שבהתנהגותם.
הכל לכדי איור אקספרסיוניסטי
במקרה של קפקא, האיור האקספרסיוניסטי השחור לבן הוא מתבקש, אולי מתבקש מדי. כמו לתת לטים ברטון לעשות את "אליס בארץ הפלאות" כשמשהו מתבקש מדי, אולי כדי שתישן על זה. וכך, אין הפתעות בספר של קופר, לא כמו ההפתעות שהיכו בנו כשקראנו את "הגלגול" לראשונה. בהתחלה הוא משחק קצת עם המבנה של הדפים, מערבב דימויים ציוריים, שובר את המסגרת, אבל בהמשך גם זה דועך והפריימים מסתדרים ממושמעים בשורה. ככל שגרגור גוסס, כך דועך גם הטירוף הציורי. הקיצוץ המשמעותי באורך הסיפור גם הוא מתבקש הרי אין מקום בקומיקס למונולגים הארוכים של גרגור על מצבו הקיומי, ואין צורך בתיאורים מילוליים כשפריים בודד משביע לנו את הדמיון. אבל הקיצור פוגם בעיקר בסיום החזק של הסיפור ההורים שוכחים את בנם ומוקסמים מיופייה של אחותו שכאן נוחת עלינו משום מקום ולא ממש מתחבר לשאר הספר, מה שמקהה את העוקץ של האכזריות השקטה שלו. מצד שני, קופר לא מתרחק מספיק מהסיפור המקורי כדי להפוך את ספרו ליצירה נפרדת עם אמירה חדשה שתצדיק את מה שאיבד בדרך מהמקור.
צורת האותיות המודפסות בדרך כלל בעיה קשה בקומיקס מתורגם לעברית, כמו במקרה הגופן הנוראי שנבחר ל"עיר הזכוכית" של פול אוסטר מניחה את הדעת בחצי מהספר, שכן לכל דמות יש גופן אחר, מוצלח יותר או פחות. אלא שחבל שלא משתמשים בגופן כתוב ביד: האותיות-קובץ-וורד המשרדיות האלה תמיד נראות מודבקות בלב כל ההשתוללות האיורית שמסביבן, וזה צורם בעין. התרגום קריא ושועט בקלילות, למרות שבהחלט היה אפשר להגיה אותו עוד טיפ טיפה, כי משום מה האות יו"ד מופיעה איפה שהיא לא צריכה וחסרה איפה שכן.
העולם מצחיק?
יתכן מאוד שהדור שלא ידע את קפקא, או שלא היה לו כוח לקרוא את קפקא, יוכל לסתום את החור במוח באמצעות הגרסה של קופר ל"גלגול" וליהנות מסיפור אימה קומיקסי גם יחד, שזה גם משהו. הסיפור עדיין חזק, ויש גם כמה רגעים קומיים שקופר יוצר בעצמו, כמו שלושת הדיירים בשכירות שנראים כמו פרויד משולש וזועף, או הקריקטורה המושלמת של אב המשפחה המפלצתי שניצב מעל גופת בנו ומכריז בצדקנות "הבה נתפלל". רגעים אחרים בספר מדגישים לנו את מה שהיינו עלולים לשכוח: כשאב המשפחה משליך תפוח על גבו החרקי של גרגור למשל, התפוח ננעץ תחת כנפיו ונותר תקוע שם עד סוף הספר, מופיע בכל פריים ופריים, מעלה עובש ואבק ומעביר צמרמורת בקורא, תזכורת נצחית לרשעותו של האב.
ועדיין, פעמיים עיבדו את "הגלגול" לקומיקס ופעמיים החטיאו. אולי זה הזמן להניח לו, ולהפנים את מה שקפקא ביקש מלכתחילה, ובצדק: אל תאיירו את "הגלגול", אל תדביקו פנים למטאפורה. תנו לקורא להרגיש את השריון השחור של החרק עוטף אותו עצמו ואל תתעסקו באיזה מצחיק הוא נראה כשהוא נופל מהקיר. שגרגור לא יקום בוקר אחד ויגלה שבשנתו נהפך לקריקטורה ענקית.