כבר יותר מ-15 שנה טאליב קוואלי גרין הוא נכס דלא ניידי להיפ הופ. כאחד שיודע לחבר מילה אחת לרעותה בצורה רהוטה, לשבת על ביט, לספר סיפור תוך כדי, וחשוב מזה - להישאר עם זוג עיניים פקוחות וסקרניות בעסק שכל מאווייו הוא לסמא אותן במקסמי שווא. טאליב קוואלי הוא איש של אמת במשחק שמתרחק ממנה כמו מאש. כי בניגוד לאמסיז מבוססים וצעירים ממנו, קוואלי לא כאן בשביל לבדר אתכם. ממש לא. הוא כאן, כמו ספר טוב, להראות לכם משהו שאתם מעדיפים להסיט את המבט ממנו.
בזמן האחרון, לאחר שיצא לדרך עצמאית עם הלייבל שלו, קוואלי פשוט לא מפסיק לעבוד סביב השעון. לעזאזל, רק לפני חצי שנה הוא הוציא את אלבום ההמשך של Reflection Eternal, ההרכב שלו ושל די ג'יי היי טק, שהיה אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של 2010 . הצמד, שהתחיל את השותפות ביניהם באחד משירי ההיפ הופ הנוקבים שנכתבו ב-20 השנים האחרונות (הכוונה ל-"Manifesto"), חזר לשתף פעולה לאחר עשר שנות הפסקה, וטאליב קיבל את המצע המוזיקלי היאה לו כשהוא ניגש לטפל בחדות בעניינים הבוערים בדמו. והוא עשה זאת, כמו תמיד, כמה מטרים מעל, כי רק ככה אפשר לראות את התמונה כולה ולא רק את פינת הרחובות שלך.
באלבום של רפלקשן, קוואלי חזר לפרוע את השטר שלו כהשראה לאנשים כמו ג'יי אלקטרוניקה וכאיש שמציל את ההיפ הופ מעיסוק אובססיבי במה שקניה ווסט אומר על עצמו ולא במה שהוא אומר באמת. כי קוואלי הוא איש שלא מעיד על עצמו אלא מעיד על המקום בו הוא עומד וחי. לא בלה לה לנד, אותה ארץ מסויטת שבה האויב הכי גדול שלך הוא צלם פפארצי, אלא בקרנות הרחוב, ברוקלין בעיקר. "כשאתה עצמאי אין לך את מי להאשים", הוא אומר כאן, וממשיך את המומנטום בעוד אלבום חדש שהוציא בקצב שמזכיר את ג'יי-זי של סוף הניינטיז: שני אלבומים בשנה. הוא אמנם לא יזם עסקי חד כמו זה האחרון, אך בצוק העתים גם טאליב מצדיק את שם משפחתו המקורי גרין - וחוסך מכדור הארץ את הצורך בפלסטיק. את "Gutter Rainbows", אלבומו החמישי והחדש, ניתן להשיג בהפצה דיגיטלית בלבד.
אל תפספס
והבשורה החדשה שהאלבום מביא איתו הוא שטאליב קוואלי, כאמור איש רציני ומושחז, יודע לגלגל קטנה ולהיכנס למועדון בכניסת ה-VIP ולהזיז את הראש בזמן שאיזו ארנבת רוקדת אחד פרטי בשבילו. זה לא שהוא נהיה פארל וויליאמס פתאום, אבל קוואלי יוצא כאן מעורו כדי לשכנע אותנו שהוא יודע לתת בגוד טיים ולא רק לספר על ההארד טיים. ועדיין, הוא מצליח לשמור על ריחוק ולשחוט ללא רחמים כל מיני צעצועי היפ הופ שיושלכו עוד כמה חודשים, כמו שקורה לצעצועים, כי נמאס מהם.
האינטרו שהפיק לו שותפו הוותיק 88 keys, האיש שיכול לגרום לחליל לדבר, הוא אחת מהפתיחות היותר טובות שאפשר לעשות לתקליט והביט כזה טוב שאתה לא יכול שלא להתבאס שטאליב לא יושב עליו. קוואלי לא מפספס את המומנטום ופותח חזק עם שיר הנושא שמסביר פחות או יותר מה הולך להיות כאן. והוא עושה את זה על ביט גוסטפייסי טיפוסי סול, פרקשיין וכינורות. מת על זה. האווירה משתנה עם "So Low", שיר הנשמה של האלבום. שירים כאלו מוכיחים למה קוואלי הוא כזה נכס. הוא מדבר על עצמו, כמו שאף אחד לא מעיז, ומיד חותך לעוף על אמריקה, שלעולם משוסעת ואשר הפערים בה הולכים ומקצינים: ארץ שניזונה מהאמונה בחלום ובינתיים מכלה את חלומותיהם ההולכים וקטנים של האנשים הקטנים.
התנופה מתגברת על עוד ביט גוסטפייסי בשיר "Palookas" בו מתארח שון פרייס. זה היפ הופ. ביט מפלצתי ושניים שיודעים מה לעשות איתו. מישהו צריך להחזיר את מרקו פולו, המפיק של הביט הזה, לעניינים. טאליב שוב מוכיח כי יש לו אוזן טובה ולא רק עיניים לקרוא מי המפיקים החמים. האיש חוזר אחורה ומוציא מאנשים שטיפה נעלמו את ההתלהבות.
אל תפספס
כאן נכנס האלבום למנוחה הראשונה שלו עם שיר מיותר למדי בשם "Mr International", וחוזר לעניינים עם שני שירים מבוססי פסנתר. במילותיו של קוואלי עצמו, "Wait For You" ממשיך את מסורת קולטריין ומספר על האמונה שעדיין מבערת בחזו של האיש שנאבק בשביל האמת שלו. ואילו "Cold Rain" מזכיר יותר מדי את "Get By" שקניה הפיק לו לפני כחמש שנים מינוס התנופה וההמראה שיש בביטים של קניה. כאן זה נשמע כמו העתק דהוי משימוש יתר.
אחרי כל זה מגיע הקטע המרגש של האלבום הזה: "Family and Friends", בו טאליב מספר ומסכם את הסיפור שלו מ-1993 ועד היום. בתור אחד שעוקב אחריו מאז בלאק סטאר של 98' (הקלאסיקה האלמותית שלו ושל מוס דף) התרגשתי כמו ילדה. הראפר האהוב על דייב שאפל יודע לספר סיפור. גם כזה שאתה מכיר טוב מאוד.
"Tator Tot" הוא כבר טיול חדש של טאליב בביט מדהים, כזה שנשמע כמו פרק טוב בעונה השלישית של "הסמויה" - טיול ב-Hamsterdam כשמחשיך. קוואלי צריך עוד שירים כאלו במקום אלו שבחר לסיים איתם את האלבום ושנותנים תחושה של עוד מאותו דבר, למרות שג'יין גריי, שותפתו מימי רוקוס המפוארים, מביאה יופי של בית ב-"Un Ho", לתשומת הגברת מינאז'.
בסיכומו של עניין, טאליב קוואלי לא הביא כאן קלאסיקה נוספת אלא אלבום היפ הופ יציב למדי, שיגיד וישמיע לכם גם דברים שאתם מכירים וגם כאלו שתשמעו רק כאן. אלבום צנוע, רעב ומסוקרן כמו האיש שחתום עליו. הדיבור על עוד אלבום של בלאק סטאר מעולם לא היה חזק יותר. האלבום הזה נשמע כמו יופי של פרומו לקראתו.