נערות אמצע: על "בורלסק" עם כריסטינה אגילרה

אח, איפה הימים שבהם היו יודעים לעשות סרטים מוזיקליים גרועים? בשנות השמונים, למשל, היה את "התפוח" של מנחם גולן, שמבדר בימינו עוד יותר מאשר בזמנו, ובשנות התשעים יכולנו להתמוגג מול "נערות שעשועים" של פול ורהובן, שהיה כה ירוד ונלוז עד שלא היתה ברירה אלא להתייחס אליו כאל מעין מניפולציה גאונית בהפוך על הפוך. כעת, לעומת זאת, כל מה שיש לנו זה את "בורלסק", שהגיע לבתי הקולנוע בסוף השבוע ומתגלה כסתם מיוזיקל פושר – לא טוב, אבל גם לא מספיק גרוע כדי שאפשר יהיה להשתעשע ממנו.

חוסר המעוף של "בורלסק" בולט כבר בדקות הראשונות שלו, שמתנהלות כאילו מדובר בסרטון הדרכה מזורז לעשיית סרט מוזיקלי ולא ביצירה קולנועית בפני עצמה. הבמאי סטיב אנטין אינו מבזבז זמן, וכבר בדקה הראשונה מתאר לנו כיצד הגיבורה, אלי (כריסטינה אגילרה בהופעת בכורה קולנועית), נוטשת בהחלטה של רגע את מכורתה שבאיווה ומגיעה לקליפורניה. הסדרן בקושי הספיק לסגור את דלת האולם, וכבר הצופים חוזים בה נכנסת למועדון הנוצץ שבשמו נקרא הסרט. אלי מבהירה מיד לכל הנוכחים בו שהיא לא באה למלצר אלא לרקוד ולזמר, וכיאה למיוזיקל שאינו אלא מעין קליפ של מיטב קלישאות הז'אנר, כמובן שגם זה קורה במהרה.

אגילרה עצמה שורדת בכבוד את מבחן הסרט הראשון. הקסם שלה כובש את המסך, היופי שלה מאיר אותו, ויכולותיה הווקאליות תורמות מן הסתם לנאמברים המוזיקליים. כמו כן, הבלונדינית היפהפייה משכילה לבנות מתח מיני עם קאם ג'יגנדט, המגלם את ג'ק, שמתחיל כקולגה שלה במועדון והופך לשותף שלה לדירה ולאחר מכן ליקיר לבה.

נוסף לשני אלה, יש לציין לטובה גם את שר, המגלמת את טס, מנהלת המועדון הנאבקת לשמור עליו מפני היזמים המאיימים לחרבו. שר מפיחה בדמות תשוקה רבה, ומוכיחה כי לא איבדה במאום מהכריזמה שלה בעשור שבו נעדרה מהמסך הגדול. למעשה, למעט קירסטן בל, המגלמת בהיסטריה רבה מדי את הרקדנית שמנסה למנוע מאלי לתפוס את מרכז הבמה, אפשר לומר כי השחקנים בסרט עושים את עבודתם במקצוענות ובחן. אך גם תצוגות המשחק הללו נופלות בסופו של דבר קורבן לתסריט היאה יותר לפרק בסדרת נעורים ולעבודת בימוי המזכירה הצגות גמר של בתי ספר.

שניים מההיבטים האמנותיים לוקים במיוחד בחסר: ראשית, משהו בעיצוב התאורה השתבש לחלוטין, והתוצאה לעתים כה עכורה שקשה לראות מה קורה על המסך. נוסף לכך, אנטין מעצב משום מה את המרחב של ההתרחשויות בצורה כה קלאוסטרופובית ומחניקה עד שנראה כי ל"בורלסק" היה צריך לקרוא דווקא "הבארבי". בנוסף, בתחילתו של הסרט, אחד העובדים במועדון מבטיח לאלי כי היא הגיעה ל"ארץ הפלאות", אבל אנטין חוטא לאחת הדרישות המרכזיות של הז'אנר ובמקום לברוא יקום מוזיקלי עתיר נסים ונפלאות, הזויים ככל שיהיו, הוא גורם להכל להיראות כל כך שגרתי ויומיומי.

מכאן גם נובע הפספוס האמיתי של "בורלסק". לאור יכולות הבימוי של אנטין, מלכתחילה לא היה לסרטו סיכוי להתגלות כ"קברט" החדש. עם זאת, לו הבמאי היה מודע למגבלותיו, לוקח את עצמו קצת פחות ברצינות ומרשה לעצמו להתפרע מעט יותר, הסרט היה יכול להיות התשובה של העשור הקולנועי החדש למיוזיקלס הקטסטרופליים של העשורים הקודמים.

כך, למשל, אנטין היה יכול להשתולל עם קרבות החתולות בין הדמויות ב"בורלסק", אך הוא שומר על אש קטנה. הוא גם היה יכול להתענג על הממדים הארוטיים שבסרט, להקצין את הפסיכוזות של דמויות המשנה, לחדד את חילופי הדברים המופרכים ממילא בין הגיבורים או לקחת את העלילה חסרת ההיגיון מלכתחילה למקומות בלתי סבירים לחלוטין. אך במקום לעשות משהו מכל זה, מעדיף אנטין לדשדש במי אפסיים, ועוצר מבעד "בורלסק" להפוך מסתם כישלון לכישלון מפואר.

דשדוש מעין זה היה גם מקור החולשה של סרטים מוזיקליים אחרים שנעשו בשנים האחרונות. "בורלסק" מושך אש יותר מהרגיל בגלל הנוכחות של אגילרה, אבל הוא לא שונה בהרבה מהגרסה החדשה של "תהילה" ומיצירות עכשוויות נשכחות עוד יותר, למשל " Undiscovered". בדיוק כמוהן, גם בו אין מספיק כישרון כדי להצליח, אבל גם לא די תעוזה כדי להתרסק בגדול. לפיכך, מי שיגיע לקולנוע כדי לשאוב מ"בורלסק" הנאה טהורה לא יקבל כמובן את מבוקשו, אך גם מי שעושה זאת במטרה להריץ צחוקים על המתרחש במסך יישאר לא מסופק.

לפיכך, אגילרה לא תככב השנה בטקס האוסקר, אבל גם לא בטקס הראזי. לעומת זאת, ביום ראשון הקרוב אפשר יהיה לראות את האלילה המוזיקלית שרה את ההמנון לפני שריקת הפתיחה של הסופרבול. לתוכנית האמנותית תצטרף גם ליה מישל, שתזמר את "America the Beautiful", ואם אגילרה רוצה להבין איך בכל זאת עושים מיוזיקל רלוונטי, היא מוזמנת להתייעץ איתה. מי כמו כוכבת "Glee" יודעת את התשובה.