פצעים ונשיקות: על "מנגינה" של מוניקה סקס

    למרות שהוא לא יצירה אחידה ומהדהדת, "מנגינה" של מוניקה סקס מכיל מספיק שירים טובים שמוכיחים שיש הצדקה לקיומם. עינב שיף מכה אפורה

    עינב שיף

    להקות שפועלות למעלה ממספר מסוים של שנים נדרשות תמיד לשאלת "ההתבגרות" ביצירה שלהם. המאזין, בוודאי זה שמכיר את האמנים שעומדים לפניו, רוצה להבין בדיוק כמו בפסח, מה לעזאזל נשתנה במוזיקה שהוא אוהב, כי הרי גם אנחנו כבר לא מי שהיינו בגיל 16, כששירים כמו "מכה אפורה" הפכו את המדינה כמו שאף להיט רוק לא מסוגל להפוך אותה כיום.

    במקרה של מוניקה סקס שאלת ההתבגרות היא קריטית - גם בגלל הזמן שעבר מאז אלבום האולפן האחרון שלהם, "חיות מחמד" שיצא ב-2003 וגם בגלל שההתבגרות היא נושא שיהלי סובול, כותב המילים העיקרי של מוניקה סקס, עוסק בו כמעט באותה אובססיביות בה עסק בעבר בעיר תל אביב. זה התחיל ב"פצעים ונשיקות", שהיה אלבום מכונן של זעם המעבר מהנעורים לחיים האמיתיים (שנדמה והשפיע יותר מכל על להקות הרוק בעברית), המשיך באלבום הסולו שלו שעסק בשבר של אחרי ההצלחה הראשונית, וקיבל ביטוי גם "אל דוראדו" המשותף לו ולרע מוכיח, שבו סובול התמודד עם המעבר לחיים של אדם שמתפכח למציאות שבה הוא בעל וגם אבא.

    בדומה לכל אלו, "מנגינה", האלבום החדש של מוניקה סקס, הוא עוד שלב בסולם ההתבגרות המרשים שבנה סובול עבור הציבור החילוני בישראל: סולם שהוא גוף יצירה שאפשר להפוך בו שוב ושוב ולמצוא בו סיפור גדול שמקיף את חייהם של מאות אלפים בישראל.

    עוד בוואלה!

    כתף כבש ביין לבן ותאנים של חן מזרחי

    לכתבה המלאה
    האם הוא מספר את הסיפור של מאות אלפי אנשים בישראל? עטיפת "מנגינה" של מוניקה סקס (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    אלא שכדי ש"מנגינה" יעמוד כשלב בפני עצמו בקריירה של מוניקה סקס היא נדרשה לשכלול ההשפעות והמוטיבים שעמדו לנגד עינייה של הלהקה. לכן, הבחירה בעופר מאירי כמפיק מוזיקלי היא נבונה ומעידה על ראש פתוח של טריו (סובול, שחר אבן צור ופיטר רוט) שרוצה ללמוד גם אחרי 15 שנים של פעילות. כבר משיר הפתיחה המצוין "גשר", שיושב כולו על הפרייזינג של "All My Friends" של LCD סאונדסיסטם, ברור שלאלבום הזה יש שני אלוהים – ג'יימס מרפי ומאוחר יותר רמי פורטיס, שסובול משתדל לצווח את הבורגנות שהשתלטה על חייו בדיוק כפי שפורטיס עשה ב"יער ישראלי", אלבום שההשפעה שלו על "מנגינה" נודפת ממנו כמו ריח של וודקה מפיו של אדם בהנגאובר.

    לרוב, מאירי מצליח לשכלל את התבניות הדי-בסיסיות בלחנים של מוניקה סקס לכדי יצירה ששמה את הרוק של מוניקה סקס בהקשר נכון ל-2011: גיטרות חדות, ריפים קליטים, בס-תופים שמן, לעתים שימוש בכלי נשיפה סטייל בק (אלמנט שהיה בולט גם ב"יחסים פתוחים", אלבומה השני של הלהקה) ולופים ותכנותים שהם הדובדבן של האלבום הזה ושמעידים על רצון לחדש אך באמת ללא יומרנות. התוצאה היא לא סאונד קאטינג אדג' מבחינה מוזיקלית ולא לוקח את המוזיקה הישראלית לניו יורק, אבל "מנגינה" הוא כן משהו שאפשר לשים באייפוד/אייפון בתיקיית 2011 לצד אלבומים אחרים מהעולם ולא להתבייש בזה.

    לוקח את מוניקה סקס ל-2011. עופר מאירי (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    יהלי סובול, המנהיג והאיש החשוב בהרכב הזה לא משנה מה יקרה בקריירות הסולו של שותפיו, הוא לאו דווקא הסולן האידיאלי לסגנון המוזיקלי של "מנגינה". קולו לא עגול מספיק מצד אחד והגרון שלו לא בנוי לצווחות מצד שני. אלא שכמו ב"לא רוצה לדעת" האדיר מ"חיות מחמד", היציאה שלו מהמונוטוניות לשאגה ב"הכל במקום" או ב"לפני השינה" מהאלבום החדש היא כל כך אמיתית, כל כך מלאת שנאה ואהבה למקום אליו הגיע בחייו, רגע לפני גיל 40, במדינה שהולכת ומאבדת את הקשר לחלום שהוא חונך אליו, שעל הזין מבחני השירה למיניהם, זו העבודה של מירי מסיקה עכשיו.

    הקריסה הזו, שמתבטאת בצרחה "לאן אני רץ" (מתוך "לפני השינה"), היא הרגע מתוכו מתגלה תובנה שהופכת את "מנגינה" לאלבום שיתרונותיו רבים על חסרונותיו (אליהם עוד נגיע). לראשונה בקריירה של מוניקה סקס וסובול עצמו, תל אביב כמעט ולא קיימת באלבום. ימי "מתחפר באלנבי" או הפראזות של "העיר הזו" שעטפו את "יחסים פתוחים", נעלמו לטובת הסתכלות שקופה ומורטת עצבים על השגרה והנורמליות שמאפיינים את החיים של אנשי מוניקה סקס – כולם נשואים ואבות לילדים, כלומר אנשים שבאופן טבעי חיים פחות את הקצב של העיר הגדולה וגם תמורותיה משפיעות עליהם פחות. פתאום, מה שמעסיק את סובול הוא "אל תיתן לחיים לעבור לידך" ("הכל במקום"), ו"אל תהיה מישהו אחר" ופחות קולנוע פריז ואותו אלנבי.

    כמו תמיד, סובול דאג להקיף את הסטיקרים שב"מנגינה" בסיפורים זוגיים יפהפיים ונטולי קיטש, כמו ב"חיות מחמד". רק שהפעם, היציאה הספרותית שלו מתל אביב מאפשרת לו סופסוף להיות אחד הכותבים הישראלים הגדולים של הרוק הישראלי, ולא רק בתחום המושב שבין רמת אביב ליפו.

    מחוץ לתל אביב, כבר לא בני 16. מוניקה סקס, מודל 1995 (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    למרות אלו, כאמור, יש "במנגינה" חסרונות שמונעים ממנו להיות אלבום ברמה של "חיות מחמד", שגם היום הוא ללא ספק אלבומה הטוב ביותר של הלהקה, בוודאי יותר מ"פצעים ונשיקות" שאולי הוציא יותר להיטים, אבל ליד השלמות הרעיונות והטקסטואלית של "חיות מחמד" הוא נשמע כמו בכורה טובה, לא מעבר. הבעיה המרכזית ב"מנגינה" היא שבניגוד לנעשה ב"חיות מחמד", הלהקה לא התגבשה במאה אחוז סביב החזון הרעיוני של סובול לאלבום ואפשרה גם לשחר אבן צור ולראשונה גם לפיטר רוט להשחיל שירים שלהם לתוך האלבום.

    בהיבט הזה, "רמקולים" של אבן צור הוא שיר לא טוב של המתופף, שמשום מה חוזר בדיוק למקום שממנו נעשה להיטו היחיד, "עירומים", במקום ללכת לאזור המרתק שבו אבן צור באמת נמצא כיום, בפרויקט שירי סרז' גינסבורג שהוציא לאחרונה. "אתה ללא", השיר השני של אבן צור, משתלב מוזיקלית באלבום, אבל עדיין נשמע שייך יותר לאלבום של אסף אמדורסקי מאשר למוניקה סקס. ואילו "ילד מפתח" של פיטר רוט הוא טקסט נהדר ושיר שהיה מרים את אלבום הבכורה הבעייתי שלו, אבל ל"מנגינה" הוא פשוט לא שייך.

    הקטיעות האלו ברצף הקוהרנטי של "מנגינה" מונעים ממנו להיות מניפסט שלם על חייהם של ישראלים בגיל 30 פלוס כפי ש"הרי את" של אמדורסקי היה ובזמנו, שוב, "חיות מחמד". בהיעדרו של המנון אחד, כמו "מכה אפורה", או רגע בלתי נשכח כמו הקאבר ל"שומר אריות" של אלפנט ב"חיות מחמד", אוסף השירים הטובים של "מנגינה" לא מצליח להתהוות לכדי יצירה מוחצת ומהדהדת.

    של מי הלהקה? פיטר רוט ויהלי סובול (צילום: אביב חופי)

    בחלקיו הטובים, "מנגינה" הוא יותר מכל הצדקה לקיומה של מוניקה סקס כטריו. ההבנה העיוורת בין חבריה מוציאה מסובול את החדות שהוא מאבד כשהוא הולך בלעדיהם ומאפשרת לשניים האחרים מסגרת להעביר רעיונות ומחשבות חיוניות דרך כישרון הכתיבה של הסובול. הצעד הבא הוא עניין של החלטה סופית – מהי בעצם מוניקה סקס: האם זוהי פלטפורמה של שלושה מוזיקאים שבה כולם עושים הכל, או שלושה חברים שמבינים שיש בה מי שצריך לכתוב מילים ולשיר ולידו הוא צריך את שני המוזיקאים הכי טובים שהוא מכיר כדי שיהיה מי שבכלל יזיז את הראש יחד עם המילים האלו.

    אם סובול, אבן צור ורוט יגיעו למסקנה השנייה, תהליך ההתבגרות של מוניקה סקס יסתיים וללהקה יהיה את הפוטנציאל להיות, כמו ב"פצעים ונשיקות", הרכב משפיע וחשוב. אם לא, תמיד יישארו לנו כמה שירים יפים מאוד להאזין להם, וזה לא מעט.

    * מוניקה סקס, "מנגינה" (לייבל: המו הפקות)

    פורסם לראשונה אתמול - בלעדית לחברי הפייסבוק של וואלה! תרבות

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully