להתאהב במנוול
כבר מהכניסה הראשונה של שחר אבן צור ל"הבלדה של מלודי נלסון", קצת מדהים ואף מחריד לגלות מה הוא הסתיר מאיתנו במשך 15 שנות פעילות במוזיקה הישראלית. איפה הניג'וס הדביק של "גשם חזק" ו"עירומים" ואיפה הגבר הכריזמטי, האפל והמשוכלל שמופיע עם סיגריה בפה ועיני זימה ומצליח לשכנע שסרז' גינסבורג אולי מת, אבל בעברית הוא עדיין חי? איפה החולשה של אלבומו השני, "כיכר מגן דוד", ואיפה הכוח של "רקוויאם למנוול" - אלבומו החדש והמצוין שכולו מחווה לגאון הפופ הצרפתי?
באלבום החדש, אבן צור מבצע בכבוד ובכישרון את הקלאסיקות הגדולות של גינסבורג. שירים כמו "סורי אנג'ל" ו"המלון הפרטי" מצדיקים את המחווה הזו והופכים אותה למבוא טוב למדי ליצירה של הפרובוקטור המנוח. כמובן שנקודת המוצא של אבן צור נוחה למדי, בזכות העיבודים והתזמורים המקוריים שנשמרים בהפקה הזו היטב.
מצד שני, הבחירה שלו לבצע את השירים האלו בעברית בעצם מגלה מחדש את המוזיקאי האגדי לקהל שהכיר אותו רק דרך השארם והצליל הסקסי של השפה הצרפתית, שהם לכשעצמם מדהימים. עתה, כשנלווה להם תרגום (של ז'ראר וחווה חמו), השירים נשמעים לאוזן הישראלית טוב בהרבה. כך, למשל, השיר "רקוויאם למנוול", שתמיד נשמע עצום, מתגלה כטקסט כל כך יפה של שנאה טהורה, שאין אלא לאמצו ולשלוח אותו לאויב הקרוב לביתכם.
עוד בוואלה!
לגבי אבן צור, השאלה הגדולה היא לאן ייקח את הפרויקט הזה, שנולד ממפגש בינו לבין אריק אלמוזנינו, השחקן שמגלם את גינסבורג בסרט "גינסבורג" של יוהן ספאר שיצא לאחרונה. ב"מנגינה", האלבום החדש של מוניקה סקס, השירים של אבן צור עדיין לוקים באותה ילדותיות שבולטת לרעה לצד הבגרות העקבית שמגלה יהלי סובול בלהקה. גם "כיכר מגן דוד" היה אלבום לא טוב ולמעשה, "רקוויאם למנוול" הוא היצירה הראשונה של אבן צור שראויה למעמדו ברוק הישראלי, לצד ההפקה המוזיקלית שתפר ל"צ'אפלין צ'רלי", אלבום הסולו המבריק של שלומי ברכה. לכן, מעט תמוה שהאלבום יוצא בסמוך לצאת האלבום של מוניקה סקס ולא נמצא לו מועד שיאפשר מעט יותר פוקוס על היצירה היפה הזו.
ב"רקוויאם למנוול" אבן צור נשמע סוף סוף כמו מוזיקאי ומבצע בוגר ואינטליגנטי. בדומה לפיטר רוט לאחר הצלחת אלבומו "צ'יזיק", שהורכב משיריו של הפזמונאי המנוח שמוליק צ'יזיק, עכשיו המטרה של אבן צור היא לשחזר את ההישג עם שירים מקוריים. גם אם התוצאה לא תהיה שירים ברמה של גינסבורג, אבן צור יוכל להיות אמן סולו לגיטימי בצד הטוב של המוזיקה הישראלית.
*שחר אבן צור, "רקוויאם למנוול" (לייבל: אסיה מוזיקה)
עוד בוואלה!
מעט מדי, מאוחר מדי
עם תחילת 2011, נדמה שמצב היוצרות בישראל לא טוב. סתם לדוגמה, בפלייליסט היום של גלגלצ ישנם שני שירים בלבד של זמרות ("חצי נחמה" של אביגיל רוז ו"מחפשת אותך" של קרן מלכה) ובפלייליסט הלילה נמצא הסינגל החדש של דניאלה ובן ספקטור, "Cut It Out". גם אם השפעתה של גלגלצ לא מרכזית כפי שהיתה, זהו עדיין סמן שצריך לשים אליו לב: מאז דניאלה ספקטור בשנה שעברה, המיינסטרים הישראלי לא קיבל לשורותיו זמרת חדשה. גרוע מכך, אין באיזור זמרת חדשה שתגרום לרונה קינן להתעורר ולהבין שנסיכותה מבוססת הפוטנציאל בלבד בסכנת הפיכה.
לתוך הוואקום הזה נשאב אלבום הבכורה של נועה גולנדסקי, "סוכריות מזרים". גולנדסקי היא לכאורה בדיוק מה שהכוח היצירתי הנשי בישראל צריך: היא כותבת ומלחינה את שיריה בצורה שונה לחלוטין מרוב הזמרות בישראל, היא מבצעת אותם בקול מצוין, היא נראית טוב, מלאת כריזמה וביטחון עצמי. היא לא יומרנית ופומפוזית כמו ריטה וגם לא משדרת אליטיזם סטייל קינן.
בדומה לחברתה הטובה יעל קראוס, גולנדסקי מייצגת איזשהו דור ביניים של זמרות בישראל, ששואב השראה מהווקאליזם הטוטאלי של ביורק, אבל נעדר את החלוציות המוזיקלית שלה. במקרה של גולדנסקי, ההעדר הזה הוא בעיקר בגלל העיבוד וההפקה המוזיקלית של צח דרורי ועומר הרשמן. אלו לא מניחים לגולנדסקי פלטפורמה חכמה מספיק כדי להתפעל מטקסטים יפים כמו "סירנות" (שנכתב עם מילים מתוך "אמריקה" של בודריאר), שלוחץ חזק מדי על הדוושה ואינו מגובה בסאונד חכם מספיק, או "מייקל", שבו גולנדסקי מאבדת את הסיפור היפה לטובת ליווי שמנסה לעשות אותה טום ווייטס ומוציא אותה עם שיר מהאלבום השני של איה כורם.
עוד בוואלה!
לכן, "סוכריות מזרים" נכשל בעיקר בסעיף ההקשר: אם היה יוצא בסוף שנות ה-90 למשל ואפילו בתחילת העשור הקודם, הוא היה נחשב לאלבום מצוין ויציאת שוליים נהדרת עם קריצה למרכז. היום, כשאמניות כמו פיבר ריי או ג'אנל מונה מובילות תנועות מוזיקליות שלמות שמשפיעות על גברים ונשים כאחד, קשה קצת להתרשם מאלבום כמו זה של גולנדסקי, שנשמע כמו משהו שישראל דווקא טובה בו באופן כללי: מעט מדי, מאוחר מדי.
*נועה גולנדסקי, "סוכריות מזרים", הוצאה עצמית
האומללות שבאושר
בעיית העדכניות של גולנדסקי היא לא מנת חלקה כמובן המוזיקה הישראלית ברובה המוחלט עדיין מפגרת שנות דור מאחורי הנעשה בעולם, כשיותר ויותר אנשים שרוצים לצרוך מוזיקה פנים אל פנים נאלצים להשלים ולוותר לאמניה, שגרים בתוך עצמם ויוצרים בתוך עצמם. במקביל, אותם אמנים עסוקים בלהאשים את התקשורת באיזשהו היפסטריזם ואת גלגלצ בכל חוליי התעשייה, כמו שהסנטור קאטו היה מסיים כל נאום ב"ואת קרתגו צריך להשמיד".
לכן, ההייפ המתהווה סביב Umlala הוא אולי שובר השיוויון שיאפשר התחלה של דרך אחרת. באופן אירוני, החבורה הזו מגיעה מירושלים ולאו דווקא מלב האינדי של תל אביב. עם זאת, היא דוברת בשפה של להקות שנהוג לומר עליהן, מתוך רגשי נחיתות לא ברורים, שרק בתל אביב מכירים אותן, כאילו שהאינטרנט מתחיל בשכונת צהלה ומסתיים בעג'מי.
בכל מקרה, בהופעה האחרונה של Umlala ניתן היה לרכוש דמו בן שלושה שירים שמאפשר לקהל ש-Umlala אוספת בימים אלו לא להסתפק במייספייס הקורס או בווידאו באיכות זוועה ביוטיוב או בשירותים כמו בנדקמפ. כמובן, שזו גם עוד סיבה למסיבה לכתוב על החיוך שמתרחב למשמע "PDF" הכיפי, "Your Fashion Addict" המקפיץ ו-"Floor Dolls", שהגיטרות שלו הן בדיוק מה שחסר לשכבה שלמה של רוקרים ישראלים ששבויים בתבניות שמתו יחד עם הגראנג'. בתקווה שהסאונד של אלבום הבכורה יהיה מוחץ כמו הפוטנציאל של שלושת השירים האלו, Umlala יכולים להיות הסוף לתירוצי הבינוניות הישראלית, שאולי תפסיק להישמע אומללה ותתחיל להשמיע אותה.
*Umlala, דמו למכירה בהופעות (הוצאה עצמית)