פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לב הקונצנזוס: על הספר "חיית הלב"

      הרטה מולר גברה על עמוס עוז בקרב על פרס נובל לספרות ב-2009. "חיית הלב", הספר הראשון שלה שמתורגם לעברית, מוכיח שהוועדה ידעה מה היא עושה

      הזכייה של הרטה מולר בפרס נובל לספרות ב-2009 תפסה את הוצאות הספרים הישראליות עם המכנסיים למטה. מולר, סופרת ומשוררת גרמנייה ממוצא רומני, לא היתה מוכרת כלל לקהל הקוראים הישראלי ואף תרגום שלה לעברית לא היה בנמצא כדי לספק את הסקרנות. העובדה שהביסה את עמוס עוז שלנו, שהיה הפייבוריט לזכייה באותה שנה, הוסיפה לסקרנות גם גוון של חשבון אישי. מהפרסומים שליוו את הזכייה למדנו שמדובר בלוחמת חופש, שהקדישה חלק ניכר מכתיבתה לתיאור של דיכוי האזרחים תחת המשטר הטוטאליטרי של צ'אושסקו ברומניה, מדינה אותה עזבה בשנות השמונים, רגע לפני קריסת הקומוניזם. הבלטת הפן של הגבורה בביוגרפיה של מולר עוררה חשד מה שהפרס ניתן לה פחות על איכות הכתיבה שלה ויותר מתוך רצון להפגין הזדהות פוליטית עם הערכים אותם היא מייצגת. במילים אחרות, נוצרה תחושה כאילו אנשי נובל הקשישים התבלבלו באותה שנה בין פרס הספרות לפרס השלום.

      הוצאת מודן היתה הזריזה ביותר לתקן את מחדל אי נגישותה של מולר לקורא העברי, ורכשה את הזכויות על אחד מספריה הבולטים, "חיית הלב" מ-1994. לאחר קריאת הספר, החשדות לגבי הבלבול של שופטי פרס נובל מתפוגגים. מולר מתגלה ככותבת מעולה, בעלת סגנון ייחודי ומעניין. מצד שני, לא קשה להבין את הסיבה לאלמוניותה היחסית: הכתיבה של מולר היא כתיבה מנוכרת, עמוסה בדימויים וחיבורים אסוציאטיביים, שדורשת התקדמות איטית והתעכבות על כל משפט. בקיצור, גם כשמולר כותבת פרוזה, היא בעצם כותבת שירה מודרנית. תכונות אלו הופכות את "חיית הלב" לספר למיטיבי לכת, ואלוהים יודע לכמה מהקוראים יש היום סבלנות לדברים מאתגרים שכאלה.

      אסתטיקה מדממת

      את העולם הפיוטי המאתגר שלה מציבה מולר על בסיס עלילתי יציב למדי, שנצמד במידה רבה לפרקים מתוך הביוגרפיה האישית שלה. הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של סטודנטית לתרגום (כפי שמולר עצמה היתה) ברומניה של צ'אושסקו בשנות ה-70 של המאה הקודמת. יחד עם שלושת חבריה הקרובים, כולם בני המיעוט הגרמני, מנסה הגיבורה לשמור על חופש מחשבה אל מול ההתנכלויות החוזרות ונשנות של המשטר.

      למרות הקושי לצלוח את הפרוזה האליטיסטית שלה, יש סיכוי סביר שהסבלנות שהקריאה בספר דורשת תשתלם לכם. מבין משפטים מפוצצי מוח כמו "העשב עומד בתוך ראשינו" או "אתה מלקק את האגודל שלך כשהם שותים דם של חזירים" (וזה מדגם אקראי לחלוטין) שממלאים את הספר, מצטייר לאיטו עולם אסתטי דחוס, פוצע וייחודי מאוד.

      מולר מציגה את רומניה של צ'אושסקו ככלא אכזרי, שבו השקר והמוות הם תמצית החיים, והבריחה איננה בגדר אפשרות ריאלית. היא כותבת על ארועים אמיתיים וכואבים, כאלה שלרוב נמסרים לנו כדיווח דוקומנטרי נטורליסטי ונטול קישוטים. כישרונה הגדול הוא ביכולת לעשות הפשטה לחומרי המציאות ולרקוח מתוכם עולם אלטרנטיבי, פיוטי ומופשט. אמנם חלק גדול מהדימויים נותרים סתומים, פרטיים מדי, אולי גם מבוססים על היכרות אינטימית עם התרבות שממנה באה הסופרת; אבל למרות זאת, השלמות והעומק של העולם אותו הם מרכיבים הם משהו שקשה לפספס.

      ברגעי השיא של הספר מצטברים דימויי האימה השנונים של מולר - שכוללים בין השאר איכרים שותי דם, סוכן משטרה חשאית בעל כלב שחולק איתו את אותו השם וגידול בצורת אגוז שצומח מתחת לזרועה של אחת הדמויות – למעין אגדה אורבנית מסויטת, שלוכדת את הקורא בקסמה האפל, מחלחלת עמוק מתחת לעור, ונשארת שם לתקופה ארוכה.

      חיית הלב // הרטה מולר, מגרמנית: טלי קונס, הוצאת מודן, 219 עמ'